שושנת העמקים

כשאני חושבת, אני אוהבת לכתוב לי נקודות. כשאני מתלבטת בקשר למיון ספר, אני אוהבת לכתוב תיאור קצר שלו, או כותרות נושאים (משלי, לא כותרות רשמיות) לפני שאני מחפשת את מספרי המיון (בספר, ורק אחר כך במחשב!). את הנקודות אני כותבת בעיפרון, לא במחשב!

זה עוזר לי לרכז את המחשבה.

בפוסט הזה כתבתי כמה אני נהנית לכתוב במחשב ולערוך את עצמי תוך כדי כתיבה.

עכשיו אני כותבת בדיוק ההיפך.

כל זה התעורר בגלל שבעבודה כל ספר מקבל תדפיס שהוא העתק מדויק של הרשומה שבמחשב. אנחנו מוסיפים את המיון ישר למחשב, ולאחר תום הטיפול זורקים את התדפיס. לכן התעוררה השאלה האם צריך בכלל את התדפיס - אנחנו זורקים (למיחזור) הרבה מאוד ניירות.

כמובן הקנאים לאיכות הסביבה וגם הקנאים לחסכון היו מוותרים עליו ברצון, ומסתפקים במספר המערכת; אבל אני ועוד כמה שעדיין אוהבים לכתוב טיוטות על נייר, או מעדיפים להגיה תדפיס כתוב ולא ישר מהמחשב - דורשים בקנאות את הנייר שלנו!!!

זה גרם לי להרגיש דינוזאור, כאילו אני צריכה כבר לצאת לפנסיה! (אבל אצלנו הפנסיונרים מזדרזים להתנדב בעבודה הקודמת שלהם, כך שגם זאת פיקציה). אני מרגישה שבזמן האחרון לא מספיק מעריכים אותי בעבודה!

ו- בשבוע הבא עורכים שיפורים במחשבים ונצטרך לעבוד בלעדיהם - או בתורנות בעמדות מחשב בספרייה אחרת. אני חושבת שאסתדר נהדר!!

בין "ההתבשלות" בהסקה בעבודה ובאולם הקונצרטים ובין הקור [הנעים דווקא] שבחוץ, והגשם, והאנשים באוטובוס, הצטננתי, ואני בבית. במקום לשכב במיטה אני כותבת, סוף סוף ביום, ובלי נקיפות מצפון. אבל בגלל זה אני לא יכולה לנסוע לראות את נולי הנכד הקטן שלי, ואני מתגעגעת אליו מאוד (כמובן, אני מתאפקת, אני לא רוצה להדביק אותו). 

בגלל בהלת החיסון נגד שפעת, לא התחסנתי השנה בחיסון קונוונציונלי, ובמקום זה קנינו בבית מרקחת חיסון הומאופטי, והאיש שלי ואני התחסנו בו. גם הוא הספיק להתקרר, אבל הרופא שלו אמר שלולא החיסון הזה הוא היה מקבל את זה יותר קשה. עכשיו תורי. אני לא יודעת מה אעשה בשנה הבאה.

למה פתחתי בלוג?

אני קשת כתיבה. כשיצא לי לכתוב מכתבים להורי (כשהם היו בחו"ל ואני בארץ) - כמובן, הרבה לפני עידן המחשב, הם היו מקבלים מכתבים מלאי מחיקות, אבל כשהיו מנסים לפענח מה היה מתחת למחיקות, הם גילו שהיתה שם המלה שבחרתי בה בסוף: הייתי כותבת, מוחקת, כותבת מלה אחרת, מוחקת אותה ובסוף מוחקת את המלה השנייה וכותבת במקומה את הראשונה! הייתי עצלה מדי מכדי לכתוב טיוטא (אמא שלי כותבת טיוטות עד היום), וכך יצא שההורים שלי ממש נכנסו למעבדת הכתיבה שלי. היום המחשב פותר לי את הבעיה הזאת! ממש תענוג לכתוב בלי טיוטא, ובכל זאת לערוך ולהוציא מתחת ידי עבודה נקייה. גם עכשיו תוך כדי כתיבה אני מוחקת ומתקנת.

כשהייתי צריכה להגיש עבודות סמינריוניות - משכתי את זמן המחקר בחומר כמה שיכולתי, והייתי כותבת את העבודות ברגע האחרון, אחרי אינספור דחיות מהמרצים. בתקופת התואר הראשון, עדיין היינו מגישים עבודות בכתב יד, וכמובן היו לי אינספור טיוטות!

כמובן - איזה מין עבודה מצאתי לי? עבודה שכרוכה בין השאר בכתיבת תיאורים לספרים, עריכה, הגהות... כך התגברתי על הרבה מחרדת הכתיבה שהיתה לי בעבר (תמיד הייתי בטוחה שכל מה שאני מסוגלת לכתוב לא יהיה מספיק טוב). היה אפשר לחשוב שזה יספיק לי ובחיים הפרטיים אתרחק ככל האפשר מכתיבה? לא ולא! דווקא ככל שאני קוראת וכותבת - מתחשק לי לכתוב עוד. יש לי הרבה מה לומר, על עצמי, על החיים, ספרים, מוסיקה, חברה, פוליטיקה, אבל אין לי במה לכך - אני לא מקצוענית באף אחד מהתחומים - חוץ מספרים - בתור ספרנית, אבל בהחלט חובבת ומתעניינת, ואכפתית. חלק מהתחומים שהזכרתי הם תחומים שקשה לשוחח עליהם בעל-פה, כי הם טעונים רגשית, ובכל אופן כשאני משוחחת ומתווכחת עם אנשים עליהם - הטונים עולים, ואני כלל וכלל לא מעוניינת בזה (אתם מנחשים בייחוד באיזה תחום...)

בתי היקרה ג'וליאנה הכירה לי את הבלוגוספירה ומצאתי את עצמי נשאבת אליה ומגיבה הרבה אצל בלוגרים אחרים, וכך התגבר אצלי החשק לכתוב בעצמי.

אני עדיין לא יודעת מה מדת החשיפה שארשה לעצמי, לפעמים אני ממש משותקת כשאני נגשת למקלדת. לפי מה שנראה לי עכשיו, לא אחשוף את עצמי יותר מדי. אני יודעת שכמה מהקוראים כבר מכירים אותי. כנראה מדת החשיפה תהיה לפי מה שאני מרשה לעצמי לספר בשיחות עם אנשים שמכירים אותי, אבל לא יותר מדי. ועדיין אני מקווה שיהיה מעניין.

אגב - איך מקשרים תוך כדי כתיבה? למשל: אני רוצה לקשר לג'וליאנה, אבל כדי להגיע לכתובת שלה אני צריכה לצאת מהעריכה, זאת אומרת - קודם לשמור מה שכתבתי, אחר כך להגיע לכתובת שלה, להעתיק אותה, לחזור לערוך את הקטע... ומה אם יהיו לי הרבה קישורים (ויהיו)? אין דרך יותר פשוטה לעשות זאת?