שושנת העמקים

זה עתה סיימתי לקרוא את הספר "גנבת הספרים" מאת מרקוס זוסאק (קישור: כאן וגם ראיון עם המחבר, אצל קוראת מחשבות). אני נרגשת! אהבתי את הדרך בה הסיפור מתפתח מאווירה שבה הרוע והאדישות שולטים, אל איים של טוב לב (שמוסווה בתחילה בתוך הררים של ניבול פה). אהבתי את הרעיון של נקודת הראות של המספר "המוות" שמתגלה כטיפוס לא אכזרי בכלל - בתקופה שבה "יש לו הרבה עבודה" והוא מתלונן עליה. הסיפור כתוב מלכתחילה בלשון "עובדתית יבשה" אבל מתאר את "הצבעים" בזמן המוות בלשון ציורית, אבל לאט לאט מתגלה הרגש שמאחורי המלים. הילדה גיבורת הסיפור מתפתחת מילדה בורה בת 9 לנערה רגישה שהיא אחת מנקודות האור בסיפור. המחבר מעביר את נקודות האור, ביחד עם תיאור התופת. מתאר את הגרמנים הפשוטים, אבל גם את היהודים הקרבנות. יש בו הרבה סיפורים בתוך סיפורים, וגם רעיונות מתוך הספרים הגנובים בידי הגיבורה (ביניהם אחד שנגנב מתוך מדורה שערכו הנאצים). הופתעתי לראות שהספר מוגדר כמיועד לבני הנוער, לדעתי הוא מתאים לכולם.

אני יודעת שזה נשמע בעיני חלק מהאנשים קצת "חילול הקודש" לתאר את השואה מנקודת ראותם של הגרמנים - או חלק מהם לפחות, אבל בתוך ים נקודות הראות, אין לי התנגדות לסיפור כזה, בלי שיעשה עוול לסבל של בני עמנו.

החיוך האטרוסקי מאת חוסה לואיס סמפדרו, הוצאת כתר.

סיפורו של איש זקן שנאלץ לעזוב את כפרו בדרום איטליה ולגור אצל בנו וכלתו במילנו, כדי לקבל טיפול טוב במחלתו הסופנית. במבט ראשון המחשבה על תאור שנת חייו האחרונה של אדם חולה מרתיעה, אבל כאן מתואר עולמו הפנימי של האיש, והתובנות החדשות שהוא רוכש בחייו, ובייחוד: הקשר הרך והעדין שנוצר בינו ובין נכדו. בעבר הוא לא התעניין בילדים קטנים, זה היה עניין "נשי", אבל כאן, כשהוא גר עם נכדו בבית אחד, ומלא ביקורת על החינוך שהורי הילד נותנים לו, הוא מנסה להשלים מה שלדעתו חסר לילד ונקשר אליו יותר ויותר, ואנו עוקבים אחרי התפתחותם של הסב והנכד במקביל. בעקבות הקדשת זמנו לנכדו, מתפתח גם קשר עדין ורגיש עם אשה, וגם כאן הסב לומד את סוד הנשיות והיחס לאשה, ולומד להכיר אשה כמו שלא עשה מעולם, למרות שהיו לו אהבות. הספר כתוב כתמונת ראי למתחולל בנפשו של הסב, ותוך כדי כך אנו גם מתוודעים לעברו ולאורות ולצללים שבו. ספר שהוא חגיגה לאנושיות באשר היא.

המחבר הוא סופר ספרדי, אבל הוא מתאר את החיים והאווירה של כפר בקלבריה (דרום איטליה) ואת החיים במילנו, בצורה מפורטת ביותר (אין לי כלים לדעת אם אכן דייק), ומעניין אותי מה הרקע של הסופר, ומה הביא אותו לכתוב סיפור על איטלקים, ולא על ספרדים. חיפשתי קצת, אבל לא כותבים הרבה על המחבר. מישהו יודע?

קישור לביקורות על הספר: כאן וכאן 

איך אפשר להמליץ רק על ספר אחד? בבלוג שלי יהיו כמה.

1. התנ"ך - אפשר לקרוא בו שוב ושוב  וכל פעם למצוא בו טעמים אחרים. הוא מדבר אלי על כאן ועכשיו, ולא  רק על התקופות בהן נכתב.

2. מלאכיה נרדמו כולם  / מאת מירה מגן. סיפורה של אשה בת ארבעים בתקופת משבר בחייה, כאשר לכאורה לא חסר לה דבר, אבל תוקפים אותה געגועים לא מוסברים... המשבר דוחף אותה לחשבון נפש על חייה, ותוך כדי כך היא בוחנת את ילדותה, משפחתה הדתית, עזיבתה את הדת, חייהם של ארבע אחיותיה ואחיה שבחרו כל אחד מסלול חיים שונה. יש כאן תיאורים רבי קסם של הווי חיים דתי וחילוני, התבגרות, יחסיה עם ילדיה, וכו'. 

זה ספר שקראתי וחזרתי וקראתי הרבה פעמים.

3. אל תכה בקיר / מאת מירה מגן. רומן על צעירה ממושב דתי בצפון הארץ, המאוהבת מאז גיל 14 באלמן, השומר לדעתה אמונים לאשתו שמתה בלידת ביתה. היא מנסה לגלות את סיפור חייה של אשתו, ותוך כדי כך מנסה לחפש את דרכה היא, עוברת לירושלים, קושרת קשרים בלתי מספקים, מנסה לפלס לעצמה דרך אל אהובה... 

כמו בספר הקודם שהזכרתי - נהניתי מהלשון, מתיאורי ההוויי, מהלבטים, וקראתי בו בלי סוף.

4. חמסין וציפורים משוגעות / גבריאלה אביגור-רותם. עוד ספר שקראתי בלי סוף: סיפורה של דיילת ישראלית בת 40 הנאלצת לחזור לארץ ולהתמודד עם צוואה קשה ועם כל מה שהוסתר ממנה על נסיבות הולדתה. סיפור הוויי החיים של צעירים צברים בני הדור השני לניצולי שואה, משנות החמישים ועד היום. ספר מעמיק, במחשבות, בלשון, בתיאורים...

בגיל ההתבגרות: הספר המנצח היה: נשים קטנות / לואיזה מיי אלקוט.

ויש עוד הרבה - די להפעם!

ומה כל זה אומר? שהספרים האלה עוברים מהסלון לחדר השינה!!!