שושנת העמקים

לא נולדתי ולא גדלתי בירושלים, אבל היא תמיד היתה בשבילי מושא געגועים. חלק מילדותה של אמי עבר בירושלים, ושמעתי ממנה הרבה סיפורים, וגם סבתי ז"ל היתה מעריצה של ירושלים, ועברה לגור בה בהזדמנות הראשונה.

אני שייכת לדור שנולד לתוך ירושלים מחולקת. בבית הספר היסודי נסענו כמה פעמים לטיולים לירושלים. בין השאר ביקרנו בהר ציון ומהתצפית שמעל "קבר דוד" [מיוחס לדוד המלך...] צפינו על העיר העתיקה ועל הר הבית. יש לי תכונה מרגיזה: תמיד כשמצביעים לי על מקום, אני מסתכלת לכיוון אחר, כך שקשה לי לעקוב אחרי הסברים לתיירים. אמרו לנו: "תסתכלו לשם ולשם - כיפת הזהב זה הר הבית, ומתחתיו - הכותל" - בקושי ראיתי את כיפת הזהב... "נו, שם, שם, איך את לא רואה!" ביקרנו במרתף השואה, אחר כך ב"יד ושם", בגן "מנורה" ליד הכנסת [הישנה] - יש לי תמונה קטנטנה מכיתה ד' שבה אנחנו עומדים על מדרגות המנורה, זה היה לפני בניית הכנסת החדשה [היה ויכוח אם לקרוא לה "משכן הכנסת" - כמו שהחילונים רצו, או למצוא לה כינוי אחר - כמו שהדתיים רצו, כי "משכן" זה המקום של "השכינה" וזה הכינוי של בית המקדש המטלטל שהיה במדבר, נחשו מי ניצח בויכוח...].

 הכל היה קטנטן, בגן החיות היה טלסקופ בו אפשר היה לשלשל מטבע ו"לראות ארץ שכנה דרך הטלסקופ" - ירדן. אני  זוכרת ביקור משפחתי שבו אכלנו חומוס באיזשהו כוך של מסעדה ברח' בן יהודה...

בדיבורים ליד שולחן שבת, סבתא שלי ז"ל היתה אומרת "מוכרחים לכבוש את ירושלים העתיקה", ואבא שלי יבל"א (שלא היה רחוק מדעותיה) היה עונה לה: "איך את מדברת! את יודעת כמה קרבנות עלולים ליפול במלחמה כזאת??".

במלחמת ששת הימים, ישבנו במקלט מאולתר בגינה שלנו בראשון, ושמענו כל הזמן חדשות, שלא אמרו כלום. סבתא שלי היתה בבית שלה בירושלים ודאגנו לה מאוד, כי שמענו שבירושלים יש קרבות קשים (אל תשאלו איך שמענו, אני כבר לא זוכרת). ביום השלישי למלחמה, פתאום הודיעו שירושלים שוחררה, והשמיעו ברדיו את מוטה גור אומר "הר הבית בידינו, אני חוזר: הר הבית בידינו", את הרב גורן תוקע בשופר, את החיילים מברכים שהחיינו בהתרגשות עצומה, ואחר כך אומרים קדיש על הנופלים בבכי נורא... ואז הגיעה סבתא שלי מירושלים, ואנחנו אומרים לה: ירושלים משוחררת! והיא עונה: אני יודעת זאת כבר מזמן! התברר שבזמן שהיא ישבה במקלט, אחד השכנים שלה ששירת בהג"א היה בא לשם מפעם לפעם ומביא עדכונים מהקרבות...

כמובן ההתרגשות שלנו היתה עצומה, ובהזדמנות הראשונה הגענו לכותל - והתרגשנו!!! המראה הזה של הרבה הרבה אנשים עולים לכותל, אחרי שהוא היה בשבילנו מעבר להרי החושך!!! הייתי בטוחה שעוד מעט בונים את בית המקדש (אוי, תמימה שכמותי. אבל הייתי בת 16.5 ובגיל זה מותר להיות תמים).

מה עוד ירושלים בשבילי? עיר המלומדים. כשעוד גרתי בראשון ולמדתי באוניברסיטה, תמיד המרצים הירושלמים היו אחרים, מיוחדים כאלה. בחברה ה"תל אביבית" באופיה לא מצאתי את מקומי. אף פעם לא אהבתי את התחרות המוקצנת ואת החומרנות. הירושלמים תמיד נחשבו מופנמים יותר, צנועים, סולידיים, אינטלקטואליים. אוהבים לבלות בבית עם חברים או עם ספר טוב. חברותיים (למרות המופנמות). כשעברתי לירושלים הרגשתי שהגעתי הביתה, ולא התאכזבתי. אני גרה בשכונה עממית, ליד כל העמך וגם ליד מלומדים - וטוב לי!

תרבות בירושלים: אם רק ארצה, כל יום אני יכולה ללכת להרצאה, כל פעם בנושא אחר: למשל הרצאות מדעיות באוניברסיטה (הקישור הזה הוא רק דוגמא)  נושאים פוליטיים, תרבותיים, מוסיקליים במכון ואן ליר, יד יצחק בן צבי, המרכז למוסיקה, ועוד ועוד. וגם הרבה הרבה שיעורי תורה. אני מקבלת הרבה הודעות על הרצאות, כנסים, תערוכות וארועים ואין לי זמן ללכת לכולם.

אני ממשיכה ללכת עם סרט כתום קשור לתיק, לזכר גוש קטיף (אין לי אוטו לקשור עליו סרטים). בלי שום קשר, אני אוהבת את הצבע הכתום, ויש לי חולצה וסוודר כתומים (שהיו לי לפני שהצבע אומץ על ידי תומכי גוש קטיף) וכובע שסרגתי לעצמי אחר כך.

השבוע באתי לרופא השיניים בתלבושת הכתומה, והוא - שבעבר שוחח אתי הרבה על גוש קטיף (הוא אוהד) שאל אותי למה אני ממשיכה עם הכתום, הרי כבר אין גוש קטיף?

ואני עניתי: אין גוש קטיף אבל יש תפוזים! ואז פצחתי בנוסטלגיה בקשר לתפוזים (איך הצלחתי לעשות זאת באמצע טיפול שיניים?):

מגיל שתים עשרה, גרנו בראשון לציון, והיה לנו בית קטן עם גינה, ובה המון עצי פרי: היו לנו זנים שונים של תפוזים: שמוטי, ושינגטון, תפוזי דם, ועוד זנים שאני לא זוכרת את שמם, וגם מנדרינות, לימונים, מנגו, שני עצי תאנה, רימון, גויאבה ושני עצי שזיפים (אחד שזיפים אדומים, ואחד - צהובים). זה היה גן עדן בזעיר אנפין. לאף פרי שטעמתי מאז לא היה אותו טעם עסיסי.

הדבר בולט ביחוד בתפוזים שהיו מתוקים, עם חמיצות במידה, ותמיד עסיסיים. ריח הפריחה שלהם היה יוצא מן הכלל (והיו בסביבה שלנו גם פרדסים!). והמראה של עצי תפוז בגשם הוא לא יתואר! 

זה מה שמצאתי באינטרנט, לא מצאתי תמונה של תפוז בגשם!

פתאום הבנתי למה אנשי גוש קטיף בחרו לעצמם את הצבע הכתום: הוא מסמל את הפרדסים שהיו פעם סמלה של ארץ ישראל, ענף יצוא חשוב. בסיפורים על הגולה - ילד שקיבל מתנה תפוז מארץ ישראל היה מאושר! ולפעמים חלקו תפוז אחד לכל המשפחה! (כך זה בסיפורים שקראתי, אני לא יודעת מאיזו תקופה, בוודאי הרבה לפני שנולדתי).

אחד מזכרונות הילדות שלי הוא סיפור שלמדתי בכיתה א' ושמו: הקוטפת הקטנה (או שרונה הקוטפת הקטנה) מאת לוין קיפניס, על ילדה שאביה מזמין אותה לעבוד איתו יום אחד בפרדס. זה היה סיפור יפה, ואהבתי מאוד את השם שרונה.

  היום לתפוזים יש טעם סינטטי וחבל!!!