לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שושנת העמקים


אמא, סבתא, ספרנית, חובבת תרבות, דתייה, חושבת, אכפתית, ציונית, שואפת לגאולה ורוצה לבטא את דעותי המושתקות

Avatarכינוי:  שושנת העמקים

בת: 74

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

יום הזכרון לשואה ולגבורה


מדברים הרבה על "לקחי השואה" - איך חיים כעם שעבר שואה כזאת? מה זה אומר לנו? עדיין קשה לי להסיק מסקנות כלליות. אני רק יכולה לומר שהשואה כואבת יותר ויותר. יש הרבה דברים שגורמים לי לבכות. למשל: כששמעתי היום אנשים צועקים את הקדיש בטקס האזכרה באושוויץ. לשמוע את הרמטכ"ל מדבר על כך שצריך לדאוג שלא תהיה שואה. או: כשראיתי היום בספרייה הלאומית תערוכה קטנה (מעט מזעיר של כל האוספים שיש לנו) "הרשע מול תעצומות הרוח" של מסמכים מהשואה, וביניהם גם על תרבות בגטו ווילנה: מחקר על  פעילות הספרייה במשך שנה עם דיאגרמות של הספרים שנקראו לפי סוגים ולפי שפות, ועל ההבדל בין קורא שבע וקורא רעב והמסמך כתוב ביידיש בכתב יד יפה ומצוייר, הדיאגרמות צבועות בקפדנות - מי כותב ומצייר כך היום?!. תמונה של תזמורת בגטו, תקליטור של שיריו של אברמק קופלוביץ שבוצעו בגטו. וגם במסמכים משנות השלושים - הזמנה למלחין הצעיר פאול בן-חיים (אז פרנקבורגר) להשתתף בארוע מוסיקלי באוניברסיטה בה עבד, ובתחתית ההזמנה: "ליהודים הכניסה אסורה"... (האירוניה שבדבר) - ברוך השם שהספיק להגיע לארץ לפני המלחמה (ב-1933), וגם צילומים של "אקס ליבריס" מספרים יהודים שנבזזו. ספר שניתן במתנה להיינריך הימלר ימ"ש עם חתימתו. גם היו קטעים שמתעדים את הנסיון של הסופר ק.צטניק להשמיד את ספר שירי הביכורים שלו שפרסם לפני השואה בשמו האמיתי "יחיאל פיינר".או: הרצאה על הצלת ספרי "אוצרות הגולה" - ספרים של יהודים ושל ספריות יהודיות שנבזזו ע"י הגרמנים, ונאספו (בחלקם) אחרי השואה אל הספרייה הלאומית בירושלים.

 אני מאוד לא אוהבת את הביטוי "נספה בשואה" כי זה נותן רושם של מוות באסון טבע גדול, שמטשטש את הייחוד של כל אחד ואת האחריות של הפושעים. אני מעדיפה לומר: "נרצח בשואה".

היום היה לנו מפגש בספרייה עם "צייד הנאצים" טוביה פרידמן, שסיפר קצת על פעילותו. היה מעניין ומרגש.

ואני לא יכולה להפסיק לבכות... זה נושא שילווה אותנו תמיד. ואני מקווה שמדינת ישראל תשגשג, ושהשואה לא תחזור. ושיהיו לנו במדינה הרבה ילדים שמחים וצוחקים, שיזכרו את השואה, אבל יחיו חיים מאושרים.

 פוסטים אחרים שכתבתי על השואה: כאן וכאן (חלק מסיפור ההצלה של המורה שלי).

נכתב על ידי שושנת העמקים , 1/5/2008 23:52   בקטגוריות השואה, תרבות  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שושנת העמקים ב-13/5/2008 11:36
 



הספר "גנבת הספרים"


זה עתה סיימתי לקרוא את הספר "גנבת הספרים" מאת מרקוס זוסאק (קישור: כאן וגם ראיון עם המחבר, אצל קוראת מחשבות). אני נרגשת! אהבתי את הדרך בה הסיפור מתפתח מאווירה שבה הרוע והאדישות שולטים, אל איים של טוב לב (שמוסווה בתחילה בתוך הררים של ניבול פה). אהבתי את הרעיון של נקודת הראות של המספר "המוות" שמתגלה כטיפוס לא אכזרי בכלל - בתקופה שבה "יש לו הרבה עבודה" והוא מתלונן עליה. הסיפור כתוב מלכתחילה בלשון "עובדתית יבשה" אבל מתאר את "הצבעים" בזמן המוות בלשון ציורית, אבל לאט לאט מתגלה הרגש שמאחורי המלים. הילדה גיבורת הסיפור מתפתחת מילדה בורה בת 9 לנערה רגישה שהיא אחת מנקודות האור בסיפור. המחבר מעביר את נקודות האור, ביחד עם תיאור התופת. מתאר את הגרמנים הפשוטים, אבל גם את היהודים הקרבנות. יש בו הרבה סיפורים בתוך סיפורים, וגם רעיונות מתוך הספרים הגנובים בידי הגיבורה (ביניהם אחד שנגנב מתוך מדורה שערכו הנאצים). הופתעתי לראות שהספר מוגדר כמיועד לבני הנוער, לדעתי הוא מתאים לכולם.

אני יודעת שזה נשמע בעיני חלק מהאנשים קצת "חילול הקודש" לתאר את השואה מנקודת ראותם של הגרמנים - או חלק מהם לפחות, אבל בתוך ים נקודות הראות, אין לי התנגדות לסיפור כזה, בלי שיעשה עוול לסבל של בני עמנו.

נכתב על ידי שושנת העמקים , 19/2/2008 23:18   בקטגוריות סיפרותי, השואה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Daf ב-12/3/2008 20:52
 



יום השואה


הקשר שלי אל השואה התפתח במשך השנים. בילדותי, הקשר היחיד היה דרך הטקסים והלימודים בבית הספר. קראתי הרבה ספרים על השואה, כאבתי - אבל לא הרגשתי קשר ישיר. אבי הוא יליד הארץ, אמי - ילידת אלכסנדריה מגיל שנתיים בארץ. מצד אמי סבתי - שהיתה ילידת אלכסנדריה, אהבה להדגיש שאמא שלה היתה ילידת הארץ, ואבא שלה, שלא היה יליד הארץ, היה בן של משפחה ממייסדי מטולה. ההורים של אבי עלו לארץ בשנות העשרים של המאה ה-20 ונישאו בארץ... אבל סבתי ז"ל מצד אבי היתה ילידת טלז שבליטא, ולעתים רחוקות היתה מזכירה בצער את אחיה הגדול, שנשאר בליטא - כי היה רב של קהילה, והיה אנטי ציוני, ונספה בשואה. אני התעניינתי יותר בצד הארץ-ישראלי של משפחתי.

אחרי שנים של עבודתי כספרנית, נהייתי מודעת לחשיבות ולחובה להעיד על נספים בשואה בדפי עד, והתחלתי להציק לאבי בנושא, ואז גליתי אצלו תמונה יפה של דודו הרב, של אשתו ושני ילדיו, והתחלתי לברר קצת בספרים, שם מצאתי את שמו וגילו (49 או 52) ברשימת זיכרון של תלמידי ישיבת טלז שניספו בשואה, ואז החלטתי למלא דפי עד, עם מעט המידע שהיה ברשותי. מלאתי דפי עד, סרקתי את התמונות, שלחתי. בדפי העד אפשר למלא רק פרטים יבשים על האיש, כתובתו, נסיבות רציחתו וכו', אבל לא זה המקום לתאר את חייו באופן אישי, אבל קראתי עליו מעט בזיכרונות שכתב אחיו הצעיר (שנפטר בארץ בגיל 100). אחרי כל זה הוא, אשתו וילדיו נהיו כל כך חיים בעיני, שבכיתי עליהם כל הלילה, כמו שלא בכיתי עליהם קודם, וגם הרגשתי קרבה אליהם כמו שלא הרגשתי קודם. התחלתי להבין, מה פירוש הדבר שהוא היה רב של עיירה קטנה בליטא, שלא היה יכול סתם כך לקום ולעזבה, זאת כבר אחריות כבדה, והתחלתי להבין שהמסר של הציונות שהאשימה את כל מי שלא עלה לארץ בזמן, הוא לא כל כך מוצדק. כמובן שהיו גם התנאים החיצוניים - הספר הלבן - למשל (סבתי אם-אבי עלתה עם אמה ואחיותיה, בזכות האח הצעיר שנתן להם את כל חסכונותיו כדי שיוכלו לעלות כבעלי הון, וגם הוא בקושי הגיע בשנות השלושים. יש בי צער רב על שלא התעניינתי בחייהם בליטא כשעוד אפשר היה.

דרך אגב הייתי פעם אחת עם סבתי ז"ל באזכרה לקהילת טלז במרתף השואה, שבה השתתפו חברים בארגון עולי טלז - כולם היו זקנים, והתחלתי לחשוב שאולי הייתי רוצה להצטרף לארגון וללמוד דרכו על משפחתי - ובדיוק קראתי בעיתון מקור ראשון על בני הדור השני והשלישי של יוצאי קהילות שחרבו שמצטרפים לארגונים של יוצאי הקהילות ומנהלים אותם.

פעם היתה לי מחשבה שהעלייה לארץ והתקומה מרפאים הכל. היום אני יודעת שיש פצעים ששום דבר אינו יכול לרפא. אנג'לו האיש שלי היה בן 3 כשהוסתר - לפני שאביו נלקח לאושוויץ. יום אחד ישב במטבח מול אביו וניגן בפסנתר צעצוע, ולמחרת מצא את עצמו במקום אחר, בלי אביו - ואחר כך גם בלי אמו ואחותו. הוא, אמו ואחותו שרדו - אבל הן אף פעם לא הסבירו לו מה קרה, והוא היה צריך לדלות מאחותו ומקרובים מעטים ששרדו פירורים על אביו: זוטות כמו: מה אהב לאכול, איך התלבש...

זה בלתי נתפס. היום יש לנו נכדים, ואני חושבת שהוא היה בגיל כל כך צעיר כשאיבד את כל עולמו המוכר... ממש נורא. וברוך ה' הוא הצליח "לקום מהאפר" ולחיות חיים נורמליים - עם הפצע הנורא. אני לא יכולה לכתוב יותר מזה. גם ג'וליאנה כתבה עליו.

עוד על השואה כתבתי כאן, וגם כאן.

ושכחתי לציין: אתמול, ביום השואה, עברתי ברחוב ראול ולנברג,[ועוד קישור ובקצה הרחוב, על הרמזור, היה תלוי זר פרחים גדול ויפה, ועליו דף מודפס שאומר בערך כך: "מוגש בהוקרה לזכר חסיד אומות העולם ראול ולנברג, מאת יורם טדסקי [סליחה אם טעיתי באיות...] בנו של מישאל טדסקי שניצל בעזרת חסידי אומות העולם". מחווה יפה. צר לי שלא הצלחנו להציל את ראול ולנברג מהשבי הרוסי... [לא ידוע לי אם בכלל עשו משהו למענו!].ראו גם כאן

כמו תמיד - אני מאחרת את הנושא החם ביום, זה לא בא לפי הזמנה, אני מקווה שמישהו בכל זאת יקרא.

נכתב על ידי שושנת העמקים , 17/4/2007 21:40   בקטגוריות השואה, ימי אבל, חסידי אומות העולם  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שושנת העמקים ב-18/4/2007 11:32
 




דפים:  
5,626

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשושנת העמקים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שושנת העמקים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)