לא יאמן! הבלוג שלי בן שנה!
הנושא החם הוא "סיכום שנת 2007" - לא אכתוב על הנושא הזה, כי אני עורכת את הסיכומים שלי לפי השנה העברית. אולם בצירוף מקרים - כתבתי את הפוסט הראשון שלי במוצאי עשרה בטבת, שחל לפני שנה בדיוק ב-31.12.2006.
יום הולדת הוא יום חשבון נפש: (אוף!) ובכן: לא כתבתי הרבה, היו לי שאיפות יותר גדולות, וכבר חודשיים לא עדכנתי! ויש לי הרבה עדכונים: על חופשה בונציה (לפני חודשיים! וזה מה שניתק אותי מהכתיבה השבועית ולא החזיר אותי), על ספרים שקראתי, על חופשה בים המלח, על דעות פוליטיות, שחרור קיטור, ומה לא. (ולא - חוקרת הפמיניזם לא חזרה אלי) וכמו שנאמר על התורה (להבדיל) "אם תעזבני יום - יומיים אעזבך", כך קרה גם לי.
יש לי בעיה עם איזונים: הכתיבה מפריעה לי לפעמים לחיות את חיי האמיתיים. אם על כל דבר אני צריכה לרוץ ולספר, אני מתחילה להיות "וירטואלית" (הצילו, אני נעלמת! ואף פעם לא אהבתי במיוחד את החיבורים שהיינו צריכים לכתוב על כל טיול). דווח לי על הרצאה בנושא "second life" בכנס של MINERVA בנושא דיגיטציה של אוצרות תרבות. המרצה דיברה על חוויה שלה של "חיים מקבילים ברשת". כלומר - בן אדם יוצר לעצמו דמות, קונה לה בית, בגדים וכו' (בכסף אמיתי, אבל הכל וירטואלי), ממציא לה עבודה, פעילויות, חברים... וכך בן אדם יכול לחיות גם חיים אחרים, עם בחירות אחרות מאלה שבחר בחיים האמיתיים. זה נשמע מרתק, כי לפעמים אנשים מצטערים על הבחירות שלהם, אבל לא מעזים - או לא יכולים - לשנות את חייהם, והאופציה הזאת מאפשרת להם לנסות משהו אחר בלי לשלם את המחיר האמיתי! הבעיה היחידה שאני רואה בזה היא: איך בן אדם מוצא זמן לשני חיים! האם זה לא פוגע בחיים המציאותיים שלו?
ובכן - ברגע זה לא אכתוב על הנ"ל, אלא יש לי חוויה אחרת לתאר:
היום, כשהתכוננתי לשיעור בפרשת השבוע אותו אני נותנת אחר הצהריים, קראתי אצל נחמה ליבוביץ (עיונים חדשים בספר שמות) פירושים ומדרשים על הסנה הבוער, והיה אחד שריגש אותי מאוד:
שמות רבה ב,ז: ... הדא הוא דכתיב [זה מה שכתוב] (שיר השירים ה,ב) "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" - מה התומים [=התאומים] הללו- אם חשש אחד בראשו, חברו מרגיש, כן אמר הקב"ה (תהלים צא, טו) "עמו אנכי בצרה" ... אמר לו הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויין בצער? הוי ידוע, ממקום שאני מדבר עמך - מתוך הקוצים - כביכול: אני שותף בצערם"
כשקראתי דברים אלה, ממש זלגתי דמעות מרוב התרגשות: תארו לכם את הרעיון הזה שהקב"ה שותף בצרותינו ונכנס איתנו לתוך הקוצים, והדימוי הזה של תאומים שמרגישים זה את צרתו של זה! אני מקווה ומאחלת לנו, לכל קוראי ולכל עם ישראל בכלל (ואני לא מתנגדת לאחל לכל העולם כך) - שהקב"ה ישמע לצערנו ויגאל אותנו, כל אחד מצרותיו הוא וגם את הכלל מצרותיו הוא! הלוואי אמן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שושנת העמקים
