שושנת העמקים

שנתיים לגירוש מגוש קטיף! שנתיים כואבות מאוד. שנתיים של בגידת המדינה בבניה הטובים, התורמים, היצרניים. אותן משפחות טובות - היום חסרות בית, רובן מחוסרות עבודה... כל היעילות בה התבצע הגירוש, תוך ידיעה מדויקת כמה אנשים גרים בכל בית, כמה זמן הם גרים וכו', נעלמה לחלוטין כשצריך לשקם אותם, לבנות להם יישובי קבע, למצוא להם עבודה, שטחים חקלאיים חלופיים וכדומה.

זעזע אותי איך הצבא ארגן הכנה פסיכולוגית לחיילי הגירוש - הכנה שבה לימדו אותם להיות אטומים ולא להתרגש מדברי המגורשים, לא ליצור איתם קשר עיין, להיות רובוטים שממלאים פקודות בשם ה"דמוקרטיה" [זוכרים מי אמר "רק מלאתי פקודות"?]. אני בכוונה הכנסתי את המלה דמוקרטיה במרכאות, מפני שנעשה בה שימוש ציני. ראש הממשלה נבחר על מצע הפוך לגמרי מזה שביצע, ולא היה מוכן ללכת למשאל עם על שינוי דעתו, וגם התעלם ממשאל מתפקדי מפלגתו. גם כשהיה צריך להצביע בממשלה, הוא דאג לפטר את שני השרים שידע שיתנגדו ל"התנתקות" [הרב בני אלון ו...] אחר כך איים בפיטורין מהממשלה על כל מי שהתנגד. זאת ממש מניפולציה של ההצבעה הדמוקרטית. אחר כך השתיקו כל מי שהתנגד להנתקות, ובעיתונות - שירתו את הפרויקט בהכנעה, ושמרו על שרון כמו על "אתרוג". וגם - שרון מעולם לא הסביר לא לעם בכללותו ולא למגורשים מה המטרה של המעשה? "כך החלטתי וזהו" - זה מה שאמר!

צריך להוסיף לזה את העובדה הפשוטה, שדמוקרטיה אינה רשאית לרמוס את הזכויות הבסיסיות של מיעוט, על לא עוול בכפו!

זה רק סימפטום של הפיכת המדינה למדינה צינית ומרושעת.

ונא להוסיף את הציניות המגעילה הזאת - או הבורות - בבחירה בתאריך מוצאי תשעה באב לחורבן - הקבלה ממשית לחורבן בית המקדש (אגב - המגורשים עצמם עשו את ההקבלה הזאת - והתפללו בדמעות לקדוש ברוך הוא "לקחת את הבית שלנו - לפחות תן לנו את שלך!"). מאז יש לי גם אוסף של קינות על חורבן גוש קטיף. (איך אפשר היה להחריב חבל ארץ פורח, ויפה כל כך) וכמובן - המלחמה, הקסאמים על שדרות - אפשר להגיד שהגירוש היה הצלחה מסחררת ומאז שורר שלום...

ועכשיו הכאב הצורב ביותר הוא מצבם העגום של המגורשים, ללא בית, ללא פרנסה... עם הרבה מכשולים בירוקרטיים. ועכשיו הגעתי לעיקר: מי שרוצה לעזור למגורשים - דרך חשובה היא לתרום לארגון "תעסוקטיף" זוהי עמותה ללא כוונת רווח שקמה כדי לעזור למגורשים למצוא עבודה, לעבור הסבות מקצועיות, וכדומה. בראשה עומד הרב יוסף צבי רימון מאלון שבות, והוא נותן לה את הנשמה. אפשר גם לפרסם הודעות על משרות פנויות באתר האינטרנט. באתר זה אפשר לקרוא הסבר מפורט יותר על פעילות העמותה והדרך לתרום לה.

היו ברוכים 

בהמשך למה שכתבתי: אתמול לפני תפילת ליל יום העצמאות שמעתי סיפור מצמרר מחברה שהיתה באזכרה לחייל שנפל במלחמת יום הכיפורים, בגיל 24 והשאיר אלמנה ותינוק בן 3 חודשים. אלמנתו נישאה שוב וילדה עוד שני ילדים, והבעל השני גידל את התינוק. כשהגיע זמנו של התינוק להתגייס, הוא ביקש ממנה לחתום בשבילו כדי שיתגייס לחיל קרבי, אבל הסבא והסבתא (מצד האבא) התחננו שלא תחתום, והיא אכן לא חתמה - הוא התגייס לתפקיד לא קרבי וסיים את תפקידו בשלום. אחר כך הוא רצה אופנוע, וגם אז הסבא והסבתא (והאמא, כנראה גם) התחננו שלא יקנה, והוא אכן לא קנה. במשך הזמן הוא למד נהיגה, ונהג באוטו. לפני פחות משנה הוא נהרג בתאונת דרכים באוטו שלו - גם הוא נפגע בראשו כמו אביו - והוא בן 24...

והלקח? כמו שכתבתי - חיים ומוות בידי הקדוש ברוך הוא, לא אנחנו קובעים. אמנם גם אני הייתי נוהגת כנראה כמו האמא והסבא והסבתא ולא חותמת, אבל: העובדה שאנחנו לא יכולים למנוע את הגורל שנקבע, עם זאת שקשה לעכל אותה, אולי היא גם מנחמת - אולי היא משחררת אותנו לתת לילדים שלנו לעשות מה שמצפונם מורה להם לעשות?

על יום העצמאות אכתוב כנראה לאחר סיומו (כשהנושא החם יתקרר?) קודם אני צריכה לחוות אותו, ואני רק באמצעו!

אתמול ראיתי בטלוויזיה את הסרטונים על חיילים שנפלו, וגם את "מבט שני" על מלחמת לבנון השנייה - סרטים על ארבעה מהנופלים במלחמה: בניה ריין, עמנואל מורנו, עמשא (עמי) משולמי, רועי קליין... התפעלתי מהחיילים הנופלים, מהאחים/האחיות שלהם, מההורים שלהם! אצל כל אחד מהם דיברו על מעשה מיוחד שמבטא את המסירות שלהם לחבריהם. וההתמודדות הקשה של ההורים! ראיתי את כל זה והצטמררתי: אני מלאת הערצה, אבל מלאה חרדות נוראות: "רק שלא יקרה דבר כזה למישהו במשפחה שלי!" זה איום ונורא! אבל איזה ברירה יש לנו? אנחנו שולחים את הילדים שלנו להגן עלינו - ואנחנו לא יכולים להגן עליהם לנצח (וגם הם לא עלינו!). הלוואי שלא יקרה לאף אחד כל רע! ומצד שני - אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו שלמים עם המצפון שלהם, שיוכלו להסתכל לעצמם בראי... וחוץ מזה - החיים והמוות הם לא בידינו אלא בידי הקב"ה. וכמה אנשים נהרגים - חלילה - בתאונות דרכים, ובעוד אסונות שאני לא רוצה להזכיר ולא מאחלת לאף אחד שידע ... רק האמונה מאפשרת להישיר מבט אל העתיד...

ורק הלוואי שאנחנו - כולנו - נדע לשפר את המדינה, שתהיה לנו חברה טובה ומצפונית, שהממשלה תהיה נקיה (ימות המשיח?) שהמדינה תהיה ראויה לקרבנות שהקריבו למענה, ושלא נדע עוד קרבנות!!

ושוב - המעברים האלה: פסח, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות - אנחנו צריכים לזכור איפה עברנו, כעם: לא הייתי רוצה להיות באף אחת מן התחנות ההיסטוריות האיומות שעמנו עבר, והלוואי שהעצמאות של מדינת ישראל תמשיך ותשתכלל.