שושנת העמקים

בהושענא רבא אנג'לו הודיע לי שהוא הולך לשיעור עם המורה הראשון (זה שלא נותן לשאול שאלות) בבית של מישהו. שאלתי אם מותר גם לנשים לבוא - והמורה ענה "כמובן, אין לי שום התנגדות לנשים". הלכתי איתו והיינו קבוצה קטנה מאוד, ארבעה גברים ושתי נשים (האשה השנייה הייתה אשתו של בעל הבית). השיעור היה מעניין מאוד (כבר שכחתי כמה הוא מקורי!), וכמובן - הייתה לי שאלה, אבל לא שאלתי, אלא הסתכלתי לו בעיניים והעיינים שלי שאלו... ובסוף הוא אמר "תשאלי, תשאלי!", שאלתי, הוא ענה, הרחבנו את השיעור והיה מעניין מאוד!! אז גם המורה הזה נותן לשאול שאלות כשנחה עליו הרוח (כנראה בקבוצה קטנה זה יותר קל. בקבוצה גדולה כל אחד מעלה את הרעיונות שלו, וזה עלול להסיט את השיעור לגמרי מהכיוון המקורי שלו, ולבלבל את המורה).

אחרי החג הייתי בשיעור אצל המורה השני, השמרני, והוא נתן שיעור כל כך מקורי שהיה מאוד מעניין, וזה כנראה הגרעין שבו הוא ימשיך כל השנה!! יש לי מזל!! אבל השנה אני אצטרך להשתמש בכל תרגילי הלוליינות האפשריים כדי להספיק גם ללכת לשיעורים וגם לבקר אצל הנכדים, וגם לעבוד (גם את זה צריך - לפעמים!).

אם כבר אני מדברת על השיעורים, אני מוכרחה לתת קמצוץ מהם: השיעור הראשון היה על פרשיות בראשית ונח לפי ההגות הפרשנית של הרב משה לוריא (רב בן זמננו, ויש לו סדרת ספרים בשם "בית גנזי"). הרעיון המרכזי היה: הקשר בין "ארץ" ל"רצון" (של הבורא) ו"אדמה" לדימוי (כמו בפסוק[ישעיהו יד, 14] אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן") - בתחילת הבריאה האדמה שיקפה את רצון הבורא (וגם אז היא "התמרדה" כשהוציאה "עץ עושה פרי" במקום "עץ פרי עושה פרי" עץ שטעמו כטעם הפרי), והרעיון המקורי של הקב"ה היה שגם האדמה וגם האדם שנברא ממנה ישקפו אותו ויהיו איתו בקשר, אבל בגלל שהאדם השחית את דרכו, גם האדמה נשחתה (למשל אצל קין האדמה  [בראשית ד,יא] "פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:"), ועוד יותר בדור המבול, והקב"ה התרחק יותר ויותר, עד שנאלץ "לטהר" את האדמה על ידי המבול ולסלק ממנה את התכונה של הקשר איתו. האדמה היחידה שלא טוהרה במבול היא ארץ ישראל, לכן עליה נאמר ביחזקאל כב,24  "בֶּן-אָדָם אֱמָר-לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם:" ולכן גם צריך להתמודד איתה יותר, וגם - יש בה אלמנטים של גילוי רצון הבורא ושל קשר עמו, המתבטא גם ע"י נבואה,   ולכן היא "מקיאה" את מי שמשחית את דרכו. (ויקרא יח, 28-29). וגם - הוא הפנה את תשומת לבנו לכך שמחטאם של אדם וחוה הקב"ה מתרחק יותר ויותר מבני האדם, ולא נותן להם חוקים- עד נח לאחר המבול - המטרה המקורית היתה שבני האדם ידעו בעצמם איך להתנהג ויהיו קרובים אל הקב"ה, אך הם קלקלו, ואז חלה התרחקות הדדית בין הקב"ה ובני האדם, ולכן הקב"ה נאלץ לבחור לו קודם את נח ואחר כך את אברהם, ולבסוף עם ישראל קיבל את התורה, והשכלול של העולם המשיך. זה ממש על קצה המזלג.

בשיעור השני, שהיה על הפטרת פרשת נח (ישעיה נד,1-17) "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'", שם מדובר על הנחמה והשיבה מהגלות, ושם היחסים בין ה' וישראל מדומים ליחסים בין איש ואשתו, על העליות והמורדות שבהם. המורה לימד את הפרק לפי התפיסה המסורתית המבוססת על התנ"ך כפי שהוא לפנינו, שהנבואה נאמרה על ידי ישעיהו בן אמוץ כ-200 שנה לפני חורבן הבית הראשון (בניגוד לתאוריות מחקריות שמיחסות את הנבואות מישעיה מ-סו לנביא אחר או לשני נביאים אחרים, מתקופת הגלות), וזאת במטרה לתת לעם ישראל פרספקטיבה, שידע שגם כשילך לגלות המטרה היא לא עונש, אלא תיקון, וכשיגמר התיקון העם יחזור במצב טוב יותר (כי רבים בני שוממה מבני בעולה = בגלות צמחו הרבה חכמים, יותר מאשר היו חכמים ונביאים בארץ ישראל בזמן הבית) ויגיע למצב שישכח את כל העוונות, הבושות והצרות (את זה הוא כיוון לתקופה שלנו, אחרי 2000 שנות גלות, ולדורות הבאים אחרינו). למעשה, מה שהמורה עשה כאן זה "הפוך על הפוך" בעוד שהחוקרים תוהים לשם מה נביא צריך לנבא על נחמה זמן רב לפני החורבן (אף על פי שכבר צפה להם חורבן), הוא מפרש את זה כ"אדרבא זה חשוב לעם לדעת את הדברים לפני החורבן והגלות, כדי שידע לתקן עצמו". ובתחום הדימוי - כמו שהאיש נפרד מאשתו לזמן מה, כדי שהיא תחשוב על הדברים ועל מצבה ותחזור אל אישה אחרי תיקון היחסים, כך הקב"ה עם עם ישראל. (טוב, הוא שמרני ומדגיש ש"האיש מקדש את האשה ולא האשה מקדשת, האיש מגרש וכו', אבל כשמדובר על היחסים עם הקב"ה הדימוי מתאים). אינני יודעת אם הצלחתי להעביר את הרעיון, אבל מצא חן בעיני עצם הרעיון של גלות כתיקון, ושל "תכנון התיקון". (כמו שהוא הסביר, אם מדובר על עונש, העונש יכול לחזור. אם מדובר על תיקון, הדבר שתוקן לא יקולקל עוד). בתור "ממלכתי" הרב הזה אומר שאנחנו היום הרבה פחות גרועים ממה שהיינו בימי בית ראשון, ושני, ושיש עיוותים שתוקנו ולא קיימים יותר, לכן הוא צופה לנו תקווה בהמשך חיינו בארץ (למרות שיש הרבה מה לעשות)... עכשיו אני מבינה קצת יותר איך הוא יכול להיות אופטימי כל כך...

כשלמדתי באוניברסיטה הלכתי ללמוד תנ"ך ופילוסופיה, כדי ללבן בעיות קיומיות בחיים, לגלות בשביל מה אני חיה, מי אני וכו'. לא הצלחתי לגלות את זה על ידי לימודים באוניברסיטה... באוניברסיטה לומדים כדי לרכוש ידע, לעסוק במחקר אובייקטיבי - ואם כבר חקרו את כל השאלות המעניינות, מחפשים שאלות שוליות להתעסק בהן. רכשתי הרבה ידע, החכמתי, אבל את הידע לחיים רכשתי במקומות אחרים, חלק בעצמי, חלק מפגישות עם אנשים, מספרים, ממחשבות פנימיות שלי...

היום אני ממשיכה ללמוד לימודי יהדות, אבל קוראת כל מה שמעניין אותי: מרומנים עד ספרי היסטוריה, סוציולוגיה, תנ"ך... אני ממשיכה ללכת לשיעורים בתנ"ך, אבל במסגרות לא אוניברסיטאיות, במטרה ללמוד לחיים.

יש לי שלושה מורים, שלמדתי אצלם הרבה שנים. מורה אחד היה בא ומחלק דפים מלאי מקורות, מלמד את החומר שלו, מביע דעות מקוריות שנראות כסותרות את כל מה שידעתי עד עכשיו, ולא מוכן לענות על שאלות. חבל לו על הזמן, יש לו הרבה חומר ללמד, הוא לא יספיק. "אני לא רב קהילה, אם משהו שאמרתי מפריע לכם, תשאלו את רב הקהילה שלכם" (איך מישהו יכול להיות אחראי להסביר דברים שמישהו אחר אמר, ולהתמודד עם התוצאות הנפשיות של הדברים???). בשנים הראשונות שלמדתי אצלו יצאתי מאוד מרוצה, הוא ניער אותי, הראה לי כיוונים חדשים שעזרו לי בהתמודדויות שלי. אחר כך התחיל מאוד להפריע לי שהוא לא מוכן לענות על שאלות. הוא לא הבין שמבחינתי באתי ללמוד בשביל החיים, והרבה יותר חשוב לי להפנים את הדברים ולבדוק איך הם מסתדרים עם הידע הקודם שלי, מאשר להספיק חומר. גם לתלמידות האחרות זה הפריע שהוא לא רצה לענות על שאלות, אבל לא עד כדי כך כמוני. בסוף הפסקתי ללמוד אצלו.

המורה השני, גם הוא מביא מקורות, חכם, מוכן, מביא דעות מקוריות, וגם דעות שמרניות מאוד, נותן מקום לשאלות, אבל גם לו אין יותר מדי זמן, ואני שואלת אותו שאלות פרובוקטיביות על הדעות השמרניות שלו. התשובות שלו הן מאוד הגיוניות, אבל לא משאירות מקום לוויכוח, הוא מוכרח לנצח, אבל הוא לא מצליח להשקיט את הספקות שלי. אני לומדת אצלו בקבוצה מעורבת, ואני ואנג'לו הולכים לשיעורים שלו ביחד. כשנמאס לי ואני מפסיקה לכמה זמן, אשתו - שמשתתפת גם היא בשיעור- מטלפנת אלי ואומרת שאני חסרה. זאת קבוצה שאנחנו משתתפים בה הרבה זמן. אני אוהבת ללמוד אצלו, אבל הוא גם מעורר בי התנגדות מדי פעם.

המורה השלישי, מלמד טוב, מביא מקורות, אבל הוא נותן לנו לשאול שאלות כמה שאנחנו רוצות (גם זו קבוצת נשים), הוא לא מודאג מכמות החומר שהוא מספיק, והכי חשוב: הוא חוצב את השיעורים שלו מעמקי לבבו, ושם את הדגש על העניינים הקיומיים והרגשיים. ואותו אני אוהבת יותר מכולם. תמיד אני מוצאת אצלו לקחים נפשיים אישיים. הוא מלמד תנ"ך ומדבר ישר אל הנפש! כמובן גם לו אין עודף זמן, אבל אני יכולה לשוחח איתו אם משהו שאמר עורר בעיה, והוא גם מרגיש בעצמו אם משהו שאמר עורר בעיה אצל מישהי, ומתייחס אליה. 

אני שמחה שיש לי הזדמנות ללמוד אצל מורים טובים.

על הפיגוע בישיבת מרכז הרב

ולפני שאני ניגשת לעניין: יש לי בעיה עם המהירות שבה נושאים חמים מתחלפים. לנושא הזה נתנו בקושי חצי יום. איך יתכן לחשוב שאחרי חצי יום כבר אפשר לעבור לסדר היום על רצח מחריד כזה? הרי בקושי עברו ההלוויות? נכון שיש עוד נושאים שקשורים לתאריכים (יום האשה הבינלאומי, פורים...) אבל בכל זאת מה הפרופורציות?? לדעתי כשהמציאות האקטואלית מכתיבה נושא חם (רותח!!!) שמתערב בשגרה, אולי צריך לתת יותר מנושא חם אחד במקביל? בכל אופן, אני עדיין לא עברתי לסדר היום, למרות שגם אני ממשיכה בשגרה...

הכאב הראשוני על הטבח הזה היה כזה שלא אפשר לי כלל להגיב. זה לא קשור רק לכך שהקרבנות שייכים למגזר שלי ואני מכירה את ההורים של אחד מהם (היינו אצלם בניחום אבלים). זה גם נובע מכך שבן אדם לוקח רובה ויורה בילדים בני 15 (ברובם) שישבו בספרייה ולמדו תורה, אחרי שחזרו מתפילה בכותל, ולפני המסיבה של "משנכנס אדר מרבים בשמחה"!!!???

וכמובן במישור העליון ישנה השאלה על הקב"ה למה נתן להם לההרג?? אני לא רוצה לדבר על המחבל, אלא על הקב"ה ומה זה אומר עלינו ועל הקשר שלנו איתו, לפי הרגשתי.

ביום הלוויה (ל אדר א) התנגן לי כל הזמן המשפט: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים (שיר השירים ו,ב). את הפסוק הזה אומרים בדרך כלל כשאדם צדיק מת בגיל צעיר... דודי - כלומר הקב"ה ירד לגנו - לעולם, ללקוט שושנים - לקטוף את הפרחים הכי יפים... כמו שאומרים "הכי טובים מתים". ואנחנו לא יודעים ולא נדע למה...

בשבת - א אדר ב, היום השני של ראש חודש אדר - בבית הכנסת, התחלנו לשיר את ההלל, כשנעשה מאמץ בתפילה לשמור על החגיגיות שהופרה. ההלל היא אחת התפילות האהובות עלי ביותר, והפעם בזמן ההלל הבכי שלי התפרץ ללא מעצור. קשה מאוד להמשיך לשיר ולהלל נוכח אסון כזה, אבל הרגשתי בבירור שיש קשר הדוק בינינו ובין הקדוש ברוך הוא, ועצם העובדה שבכל הדורות עם ישראל המשיך להלל את הקדוש ברוך הוא למרות כל האסונות שעבר היא זאת ששמרה עלינו כעם... היו הרבה אבלים בבית הכנסת שאמרו קדיש (בלי קשר לפיגוע) אבל ההרגשה היתה שהם אומרים גם על הנרצחים...

דבר תורה יפה אמר הגבאי בבית הכנסת: כאשר אדם נפטר ואין לו קרובים שישבו עליו שבעה, ממנים עשרה אנשים תלמידי חכמים שישבו שבעה בביתו, ושאר אנשי הקהילה באים לנחם אותם, וזה כדי לומר שעם ישראל כולו מתאבל על כל יהודי שנפטר. 

בשעת ניחום האבלים, רב אחד אמר שכאשר אנשים צעירים וצדיקים נהרגים, אומרים עליהם שהם התנדבו למות כדי לחסוך מעם ישראל כולו צרה גדולה יותר. כמובן אומרים את זה כדי לנחם את המשפחות. אבל אני נחרדת למחשבה שהיתה צריכה ליפול על עמנו צרה גדולה יותר... אוי ואבוי, ומה אנחנו צריכים לעשות???

ההרגשה הפנימית שלי היא שאנחנו צריכים להשלים את מה שנקטע, את מה שאותם צעירים לא הספיקו לעשות: להרבות בלימוד תורה ובמעשים טובים. שכל אחד יוסיף במעשים טובים בכל מה שהוא יכול, ובכל תחום שמדבר אליו, והלוואי שהקדוש ברוך הוא יאמר לצרותינו די!!!!!!

והערב למדתי בשיעור בספר תהלים את המזמור שחז"ל מייחסים לפורים: תהלים כ"ב, הפותח במלים:  לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר;    מִזְמוֹר לְדָוִד.   אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי;    רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי...

חז"ל אומרים שהמזמור מתייחס בנבואה לאסתר המלכה, ואילת השחר היא סוף הלילה, כאשר הירח והכוכבים שקעו, והשחר עדיין לא עלה, ואז החושך מכסה את העולם. זאת מטפורה על תקופת הסתר הפנים של הקב"ה, על התקופה שקודמת לגאולה, ואז הצרות הן גדולות ועצומות ונראה כאילו לעולם לא תסתיימנה, אבל דווקא אז הגאולה קרובה ביותר, כמו במגילת אסתר. ואני מקווה שאכן כך המצב היום ושגם כעת המצב הזה יבשר את השחר שיעלה, כמו שמופיע גם בהמשך המזמור: יִרְאֵי יְהוָה, הַלְלוּהוּ    כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ; וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ,    כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.   כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי    וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ; וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו    שָׁמֵעַ. ... (דרך אגב, גם כאן מוזכר ההלל!)

וכמו כולם, גם אני נמצאת בעיצומן של ההכנות לפורים, שאני מתכוננת אליהן בשמחה, ומתכננת לחגוג אותו עם המשפחה. העצב והשמחה משמשים בערבוביה. מקווה שהשמחה תנצח את העצב.