שושנת העמקים

בהושענא רבא אנג'לו הודיע לי שהוא הולך לשיעור עם המורה הראשון (זה שלא נותן לשאול שאלות) בבית של מישהו. שאלתי אם מותר גם לנשים לבוא - והמורה ענה "כמובן, אין לי שום התנגדות לנשים". הלכתי איתו והיינו קבוצה קטנה מאוד, ארבעה גברים ושתי נשים (האשה השנייה הייתה אשתו של בעל הבית). השיעור היה מעניין מאוד (כבר שכחתי כמה הוא מקורי!), וכמובן - הייתה לי שאלה, אבל לא שאלתי, אלא הסתכלתי לו בעיניים והעיינים שלי שאלו... ובסוף הוא אמר "תשאלי, תשאלי!", שאלתי, הוא ענה, הרחבנו את השיעור והיה מעניין מאוד!! אז גם המורה הזה נותן לשאול שאלות כשנחה עליו הרוח (כנראה בקבוצה קטנה זה יותר קל. בקבוצה גדולה כל אחד מעלה את הרעיונות שלו, וזה עלול להסיט את השיעור לגמרי מהכיוון המקורי שלו, ולבלבל את המורה).

אחרי החג הייתי בשיעור אצל המורה השני, השמרני, והוא נתן שיעור כל כך מקורי שהיה מאוד מעניין, וזה כנראה הגרעין שבו הוא ימשיך כל השנה!! יש לי מזל!! אבל השנה אני אצטרך להשתמש בכל תרגילי הלוליינות האפשריים כדי להספיק גם ללכת לשיעורים וגם לבקר אצל הנכדים, וגם לעבוד (גם את זה צריך - לפעמים!).

אם כבר אני מדברת על השיעורים, אני מוכרחה לתת קמצוץ מהם: השיעור הראשון היה על פרשיות בראשית ונח לפי ההגות הפרשנית של הרב משה לוריא (רב בן זמננו, ויש לו סדרת ספרים בשם "בית גנזי"). הרעיון המרכזי היה: הקשר בין "ארץ" ל"רצון" (של הבורא) ו"אדמה" לדימוי (כמו בפסוק[ישעיהו יד, 14] אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן") - בתחילת הבריאה האדמה שיקפה את רצון הבורא (וגם אז היא "התמרדה" כשהוציאה "עץ עושה פרי" במקום "עץ פרי עושה פרי" עץ שטעמו כטעם הפרי), והרעיון המקורי של הקב"ה היה שגם האדמה וגם האדם שנברא ממנה ישקפו אותו ויהיו איתו בקשר, אבל בגלל שהאדם השחית את דרכו, גם האדמה נשחתה (למשל אצל קין האדמה  [בראשית ד,יא] "פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:"), ועוד יותר בדור המבול, והקב"ה התרחק יותר ויותר, עד שנאלץ "לטהר" את האדמה על ידי המבול ולסלק ממנה את התכונה של הקשר איתו. האדמה היחידה שלא טוהרה במבול היא ארץ ישראל, לכן עליה נאמר ביחזקאל כב,24  "בֶּן-אָדָם אֱמָר-לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם:" ולכן גם צריך להתמודד איתה יותר, וגם - יש בה אלמנטים של גילוי רצון הבורא ושל קשר עמו, המתבטא גם ע"י נבואה,   ולכן היא "מקיאה" את מי שמשחית את דרכו. (ויקרא יח, 28-29). וגם - הוא הפנה את תשומת לבנו לכך שמחטאם של אדם וחוה הקב"ה מתרחק יותר ויותר מבני האדם, ולא נותן להם חוקים- עד נח לאחר המבול - המטרה המקורית היתה שבני האדם ידעו בעצמם איך להתנהג ויהיו קרובים אל הקב"ה, אך הם קלקלו, ואז חלה התרחקות הדדית בין הקב"ה ובני האדם, ולכן הקב"ה נאלץ לבחור לו קודם את נח ואחר כך את אברהם, ולבסוף עם ישראל קיבל את התורה, והשכלול של העולם המשיך. זה ממש על קצה המזלג.

בשיעור השני, שהיה על הפטרת פרשת נח (ישעיה נד,1-17) "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'", שם מדובר על הנחמה והשיבה מהגלות, ושם היחסים בין ה' וישראל מדומים ליחסים בין איש ואשתו, על העליות והמורדות שבהם. המורה לימד את הפרק לפי התפיסה המסורתית המבוססת על התנ"ך כפי שהוא לפנינו, שהנבואה נאמרה על ידי ישעיהו בן אמוץ כ-200 שנה לפני חורבן הבית הראשון (בניגוד לתאוריות מחקריות שמיחסות את הנבואות מישעיה מ-סו לנביא אחר או לשני נביאים אחרים, מתקופת הגלות), וזאת במטרה לתת לעם ישראל פרספקטיבה, שידע שגם כשילך לגלות המטרה היא לא עונש, אלא תיקון, וכשיגמר התיקון העם יחזור במצב טוב יותר (כי רבים בני שוממה מבני בעולה = בגלות צמחו הרבה חכמים, יותר מאשר היו חכמים ונביאים בארץ ישראל בזמן הבית) ויגיע למצב שישכח את כל העוונות, הבושות והצרות (את זה הוא כיוון לתקופה שלנו, אחרי 2000 שנות גלות, ולדורות הבאים אחרינו). למעשה, מה שהמורה עשה כאן זה "הפוך על הפוך" בעוד שהחוקרים תוהים לשם מה נביא צריך לנבא על נחמה זמן רב לפני החורבן (אף על פי שכבר צפה להם חורבן), הוא מפרש את זה כ"אדרבא זה חשוב לעם לדעת את הדברים לפני החורבן והגלות, כדי שידע לתקן עצמו". ובתחום הדימוי - כמו שהאיש נפרד מאשתו לזמן מה, כדי שהיא תחשוב על הדברים ועל מצבה ותחזור אל אישה אחרי תיקון היחסים, כך הקב"ה עם עם ישראל. (טוב, הוא שמרני ומדגיש ש"האיש מקדש את האשה ולא האשה מקדשת, האיש מגרש וכו', אבל כשמדובר על היחסים עם הקב"ה הדימוי מתאים). אינני יודעת אם הצלחתי להעביר את הרעיון, אבל מצא חן בעיני עצם הרעיון של גלות כתיקון, ושל "תכנון התיקון". (כמו שהוא הסביר, אם מדובר על עונש, העונש יכול לחזור. אם מדובר על תיקון, הדבר שתוקן לא יקולקל עוד). בתור "ממלכתי" הרב הזה אומר שאנחנו היום הרבה פחות גרועים ממה שהיינו בימי בית ראשון, ושני, ושיש עיוותים שתוקנו ולא קיימים יותר, לכן הוא צופה לנו תקווה בהמשך חיינו בארץ (למרות שיש הרבה מה לעשות)... עכשיו אני מבינה קצת יותר איך הוא יכול להיות אופטימי כל כך...

אתמול התחלתי לכתוב פוסט טיוטא מודאג ועצוב על יום העצמאות ה-60, אבל הלכנו לתפילה חגיגית, שכללה גם מסיבה, שירה בציבור, דרשות קצרות, סרט, וכל אלה שינו לי לגמרי את נקודת המבט. אני שמחה וחוגגת ומתרגשת, ואת הבעיות אני שומרת לתשעה באב... ואחרי התפילה ראיתי את הזיקוקים. אני רואה אותם כל שנה אבל תמיד נהנית מהם.

לא עשינו משהו מיוחד היום, חוץ מהתפילה החגיגית (גם בבוקר), קריאה, צפייה בחידון התנ"ך. התפעלתי מאוד מהידע של כל המתמודדים, כולל המתמודדים מחו"ל. כל הכבוד להם! והכלה - כל כך עדינה וצנועה!

הלכנו לבקר בפארק גילה - יש לנו נוף מדהים כל הדרך, וגם הפארק יפה - ושם צפינו בילדים המשחקים ובמשפחות הממנגלות (זה היה אחר הצהרים, לכן לא היה הרבה עשן), וחזרה הביתה - הישר לצפייה בטקס קבלת פרס ישראל.

השנה התרגשתי מהטקס במיוחד. התגלה בטקס כל כך הרבה טוב בעם ישראל (כל המקבלים פרס על מפעל חיים: עזר מציון, מועצת תנועות הנוער, הסוכנות היהודית, תנועות נעמ"ת ויצו ואמונה, פרויקט פר"ח), כל כך הרבה כשרונות והישגים! ו... נהניתי מאוד מהנאום של פרופ' אניטה שפירא בשם מקבלי הפרס. היא כל כך התרגשה! ודיברה על היות רבים ממקבלי הפרס פליטי שואה, על תקומת המדינה מאפר השואה, על החזון למדינת ישראל, חזון המשותף לכולנו - לבנות מדינה מתוקנת, הבנויה על צדק חברתי ותמיכה בחלשים בחברה, על מצוינות מדעית... קשה לי להעביר את תוכן הדברים, אולי אמצא קישור. התרגשתי במיוחד מחלק ממקבלי הפרס: הבמאי ומייסד בתי הספר למשחק ניסן נתיב (חבל שנפטר לפני קבלת הפרס) הסופרת אידה פינק - סופרת ישראלית שכותבת על השואה בפולנית, סיפורים אישיים, בטון מינורי - מזל שהספיקו להעניק לה פרס כשהיא בחיים! היא הגיעה בכסא גלגלים, מובלת על ידי בתה [?], המתרגמת נילי מירסקי, הבמאית רינה  ירושלמי, הפרופ' לתלמוד דוד הלבני... לא מצאתי קישור לנאום עצמו, אבל אולי יפורסם בהמשך באחד האתרים.

לא נולדתי ולא גדלתי בירושלים, אבל היא תמיד היתה בשבילי מושא געגועים. חלק מילדותה של אמי עבר בירושלים, ושמעתי ממנה הרבה סיפורים, וגם סבתי ז"ל היתה מעריצה של ירושלים, ועברה לגור בה בהזדמנות הראשונה.

אני שייכת לדור שנולד לתוך ירושלים מחולקת. בבית הספר היסודי נסענו כמה פעמים לטיולים לירושלים. בין השאר ביקרנו בהר ציון ומהתצפית שמעל "קבר דוד" [מיוחס לדוד המלך...] צפינו על העיר העתיקה ועל הר הבית. יש לי תכונה מרגיזה: תמיד כשמצביעים לי על מקום, אני מסתכלת לכיוון אחר, כך שקשה לי לעקוב אחרי הסברים לתיירים. אמרו לנו: "תסתכלו לשם ולשם - כיפת הזהב זה הר הבית, ומתחתיו - הכותל" - בקושי ראיתי את כיפת הזהב... "נו, שם, שם, איך את לא רואה!" ביקרנו במרתף השואה, אחר כך ב"יד ושם", בגן "מנורה" ליד הכנסת [הישנה] - יש לי תמונה קטנטנה מכיתה ד' שבה אנחנו עומדים על מדרגות המנורה, זה היה לפני בניית הכנסת החדשה [היה ויכוח אם לקרוא לה "משכן הכנסת" - כמו שהחילונים רצו, או למצוא לה כינוי אחר - כמו שהדתיים רצו, כי "משכן" זה המקום של "השכינה" וזה הכינוי של בית המקדש המטלטל שהיה במדבר, נחשו מי ניצח בויכוח...].

 הכל היה קטנטן, בגן החיות היה טלסקופ בו אפשר היה לשלשל מטבע ו"לראות ארץ שכנה דרך הטלסקופ" - ירדן. אני  זוכרת ביקור משפחתי שבו אכלנו חומוס באיזשהו כוך של מסעדה ברח' בן יהודה...

בדיבורים ליד שולחן שבת, סבתא שלי ז"ל היתה אומרת "מוכרחים לכבוש את ירושלים העתיקה", ואבא שלי יבל"א (שלא היה רחוק מדעותיה) היה עונה לה: "איך את מדברת! את יודעת כמה קרבנות עלולים ליפול במלחמה כזאת??".

במלחמת ששת הימים, ישבנו במקלט מאולתר בגינה שלנו בראשון, ושמענו כל הזמן חדשות, שלא אמרו כלום. סבתא שלי היתה בבית שלה בירושלים ודאגנו לה מאוד, כי שמענו שבירושלים יש קרבות קשים (אל תשאלו איך שמענו, אני כבר לא זוכרת). ביום השלישי למלחמה, פתאום הודיעו שירושלים שוחררה, והשמיעו ברדיו את מוטה גור אומר "הר הבית בידינו, אני חוזר: הר הבית בידינו", את הרב גורן תוקע בשופר, את החיילים מברכים שהחיינו בהתרגשות עצומה, ואחר כך אומרים קדיש על הנופלים בבכי נורא... ואז הגיעה סבתא שלי מירושלים, ואנחנו אומרים לה: ירושלים משוחררת! והיא עונה: אני יודעת זאת כבר מזמן! התברר שבזמן שהיא ישבה במקלט, אחד השכנים שלה ששירת בהג"א היה בא לשם מפעם לפעם ומביא עדכונים מהקרבות...

כמובן ההתרגשות שלנו היתה עצומה, ובהזדמנות הראשונה הגענו לכותל - והתרגשנו!!! המראה הזה של הרבה הרבה אנשים עולים לכותל, אחרי שהוא היה בשבילנו מעבר להרי החושך!!! הייתי בטוחה שעוד מעט בונים את בית המקדש (אוי, תמימה שכמותי. אבל הייתי בת 16.5 ובגיל זה מותר להיות תמים).

מה עוד ירושלים בשבילי? עיר המלומדים. כשעוד גרתי בראשון ולמדתי באוניברסיטה, תמיד המרצים הירושלמים היו אחרים, מיוחדים כאלה. בחברה ה"תל אביבית" באופיה לא מצאתי את מקומי. אף פעם לא אהבתי את התחרות המוקצנת ואת החומרנות. הירושלמים תמיד נחשבו מופנמים יותר, צנועים, סולידיים, אינטלקטואליים. אוהבים לבלות בבית עם חברים או עם ספר טוב. חברותיים (למרות המופנמות). כשעברתי לירושלים הרגשתי שהגעתי הביתה, ולא התאכזבתי. אני גרה בשכונה עממית, ליד כל העמך וגם ליד מלומדים - וטוב לי!

תרבות בירושלים: אם רק ארצה, כל יום אני יכולה ללכת להרצאה, כל פעם בנושא אחר: למשל הרצאות מדעיות באוניברסיטה (הקישור הזה הוא רק דוגמא)  נושאים פוליטיים, תרבותיים, מוסיקליים במכון ואן ליר, יד יצחק בן צבי, המרכז למוסיקה, ועוד ועוד. וגם הרבה הרבה שיעורי תורה. אני מקבלת הרבה הודעות על הרצאות, כנסים, תערוכות וארועים ואין לי זמן ללכת לכולם.