שושנת העמקים

בהושענא רבא אנג'לו הודיע לי שהוא הולך לשיעור עם המורה הראשון (זה שלא נותן לשאול שאלות) בבית של מישהו. שאלתי אם מותר גם לנשים לבוא - והמורה ענה "כמובן, אין לי שום התנגדות לנשים". הלכתי איתו והיינו קבוצה קטנה מאוד, ארבעה גברים ושתי נשים (האשה השנייה הייתה אשתו של בעל הבית). השיעור היה מעניין מאוד (כבר שכחתי כמה הוא מקורי!), וכמובן - הייתה לי שאלה, אבל לא שאלתי, אלא הסתכלתי לו בעיניים והעיינים שלי שאלו... ובסוף הוא אמר "תשאלי, תשאלי!", שאלתי, הוא ענה, הרחבנו את השיעור והיה מעניין מאוד!! אז גם המורה הזה נותן לשאול שאלות כשנחה עליו הרוח (כנראה בקבוצה קטנה זה יותר קל. בקבוצה גדולה כל אחד מעלה את הרעיונות שלו, וזה עלול להסיט את השיעור לגמרי מהכיוון המקורי שלו, ולבלבל את המורה).

אחרי החג הייתי בשיעור אצל המורה השני, השמרני, והוא נתן שיעור כל כך מקורי שהיה מאוד מעניין, וזה כנראה הגרעין שבו הוא ימשיך כל השנה!! יש לי מזל!! אבל השנה אני אצטרך להשתמש בכל תרגילי הלוליינות האפשריים כדי להספיק גם ללכת לשיעורים וגם לבקר אצל הנכדים, וגם לעבוד (גם את זה צריך - לפעמים!).

אם כבר אני מדברת על השיעורים, אני מוכרחה לתת קמצוץ מהם: השיעור הראשון היה על פרשיות בראשית ונח לפי ההגות הפרשנית של הרב משה לוריא (רב בן זמננו, ויש לו סדרת ספרים בשם "בית גנזי"). הרעיון המרכזי היה: הקשר בין "ארץ" ל"רצון" (של הבורא) ו"אדמה" לדימוי (כמו בפסוק[ישעיהו יד, 14] אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן") - בתחילת הבריאה האדמה שיקפה את רצון הבורא (וגם אז היא "התמרדה" כשהוציאה "עץ עושה פרי" במקום "עץ פרי עושה פרי" עץ שטעמו כטעם הפרי), והרעיון המקורי של הקב"ה היה שגם האדמה וגם האדם שנברא ממנה ישקפו אותו ויהיו איתו בקשר, אבל בגלל שהאדם השחית את דרכו, גם האדמה נשחתה (למשל אצל קין האדמה  [בראשית ד,יא] "פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:"), ועוד יותר בדור המבול, והקב"ה התרחק יותר ויותר, עד שנאלץ "לטהר" את האדמה על ידי המבול ולסלק ממנה את התכונה של הקשר איתו. האדמה היחידה שלא טוהרה במבול היא ארץ ישראל, לכן עליה נאמר ביחזקאל כב,24  "בֶּן-אָדָם אֱמָר-לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם:" ולכן גם צריך להתמודד איתה יותר, וגם - יש בה אלמנטים של גילוי רצון הבורא ושל קשר עמו, המתבטא גם ע"י נבואה,   ולכן היא "מקיאה" את מי שמשחית את דרכו. (ויקרא יח, 28-29). וגם - הוא הפנה את תשומת לבנו לכך שמחטאם של אדם וחוה הקב"ה מתרחק יותר ויותר מבני האדם, ולא נותן להם חוקים- עד נח לאחר המבול - המטרה המקורית היתה שבני האדם ידעו בעצמם איך להתנהג ויהיו קרובים אל הקב"ה, אך הם קלקלו, ואז חלה התרחקות הדדית בין הקב"ה ובני האדם, ולכן הקב"ה נאלץ לבחור לו קודם את נח ואחר כך את אברהם, ולבסוף עם ישראל קיבל את התורה, והשכלול של העולם המשיך. זה ממש על קצה המזלג.

בשיעור השני, שהיה על הפטרת פרשת נח (ישעיה נד,1-17) "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'", שם מדובר על הנחמה והשיבה מהגלות, ושם היחסים בין ה' וישראל מדומים ליחסים בין איש ואשתו, על העליות והמורדות שבהם. המורה לימד את הפרק לפי התפיסה המסורתית המבוססת על התנ"ך כפי שהוא לפנינו, שהנבואה נאמרה על ידי ישעיהו בן אמוץ כ-200 שנה לפני חורבן הבית הראשון (בניגוד לתאוריות מחקריות שמיחסות את הנבואות מישעיה מ-סו לנביא אחר או לשני נביאים אחרים, מתקופת הגלות), וזאת במטרה לתת לעם ישראל פרספקטיבה, שידע שגם כשילך לגלות המטרה היא לא עונש, אלא תיקון, וכשיגמר התיקון העם יחזור במצב טוב יותר (כי רבים בני שוממה מבני בעולה = בגלות צמחו הרבה חכמים, יותר מאשר היו חכמים ונביאים בארץ ישראל בזמן הבית) ויגיע למצב שישכח את כל העוונות, הבושות והצרות (את זה הוא כיוון לתקופה שלנו, אחרי 2000 שנות גלות, ולדורות הבאים אחרינו). למעשה, מה שהמורה עשה כאן זה "הפוך על הפוך" בעוד שהחוקרים תוהים לשם מה נביא צריך לנבא על נחמה זמן רב לפני החורבן (אף על פי שכבר צפה להם חורבן), הוא מפרש את זה כ"אדרבא זה חשוב לעם לדעת את הדברים לפני החורבן והגלות, כדי שידע לתקן עצמו". ובתחום הדימוי - כמו שהאיש נפרד מאשתו לזמן מה, כדי שהיא תחשוב על הדברים ועל מצבה ותחזור אל אישה אחרי תיקון היחסים, כך הקב"ה עם עם ישראל. (טוב, הוא שמרני ומדגיש ש"האיש מקדש את האשה ולא האשה מקדשת, האיש מגרש וכו', אבל כשמדובר על היחסים עם הקב"ה הדימוי מתאים). אינני יודעת אם הצלחתי להעביר את הרעיון, אבל מצא חן בעיני עצם הרעיון של גלות כתיקון, ושל "תכנון התיקון". (כמו שהוא הסביר, אם מדובר על עונש, העונש יכול לחזור. אם מדובר על תיקון, הדבר שתוקן לא יקולקל עוד). בתור "ממלכתי" הרב הזה אומר שאנחנו היום הרבה פחות גרועים ממה שהיינו בימי בית ראשון, ושני, ושיש עיוותים שתוקנו ולא קיימים יותר, לכן הוא צופה לנו תקווה בהמשך חיינו בארץ (למרות שיש הרבה מה לעשות)... עכשיו אני מבינה קצת יותר איך הוא יכול להיות אופטימי כל כך...

כשלמדתי באוניברסיטה הלכתי ללמוד תנ"ך ופילוסופיה, כדי ללבן בעיות קיומיות בחיים, לגלות בשביל מה אני חיה, מי אני וכו'. לא הצלחתי לגלות את זה על ידי לימודים באוניברסיטה... באוניברסיטה לומדים כדי לרכוש ידע, לעסוק במחקר אובייקטיבי - ואם כבר חקרו את כל השאלות המעניינות, מחפשים שאלות שוליות להתעסק בהן. רכשתי הרבה ידע, החכמתי, אבל את הידע לחיים רכשתי במקומות אחרים, חלק בעצמי, חלק מפגישות עם אנשים, מספרים, ממחשבות פנימיות שלי...

היום אני ממשיכה ללמוד לימודי יהדות, אבל קוראת כל מה שמעניין אותי: מרומנים עד ספרי היסטוריה, סוציולוגיה, תנ"ך... אני ממשיכה ללכת לשיעורים בתנ"ך, אבל במסגרות לא אוניברסיטאיות, במטרה ללמוד לחיים.

יש לי שלושה מורים, שלמדתי אצלם הרבה שנים. מורה אחד היה בא ומחלק דפים מלאי מקורות, מלמד את החומר שלו, מביע דעות מקוריות שנראות כסותרות את כל מה שידעתי עד עכשיו, ולא מוכן לענות על שאלות. חבל לו על הזמן, יש לו הרבה חומר ללמד, הוא לא יספיק. "אני לא רב קהילה, אם משהו שאמרתי מפריע לכם, תשאלו את רב הקהילה שלכם" (איך מישהו יכול להיות אחראי להסביר דברים שמישהו אחר אמר, ולהתמודד עם התוצאות הנפשיות של הדברים???). בשנים הראשונות שלמדתי אצלו יצאתי מאוד מרוצה, הוא ניער אותי, הראה לי כיוונים חדשים שעזרו לי בהתמודדויות שלי. אחר כך התחיל מאוד להפריע לי שהוא לא מוכן לענות על שאלות. הוא לא הבין שמבחינתי באתי ללמוד בשביל החיים, והרבה יותר חשוב לי להפנים את הדברים ולבדוק איך הם מסתדרים עם הידע הקודם שלי, מאשר להספיק חומר. גם לתלמידות האחרות זה הפריע שהוא לא רצה לענות על שאלות, אבל לא עד כדי כך כמוני. בסוף הפסקתי ללמוד אצלו.

המורה השני, גם הוא מביא מקורות, חכם, מוכן, מביא דעות מקוריות, וגם דעות שמרניות מאוד, נותן מקום לשאלות, אבל גם לו אין יותר מדי זמן, ואני שואלת אותו שאלות פרובוקטיביות על הדעות השמרניות שלו. התשובות שלו הן מאוד הגיוניות, אבל לא משאירות מקום לוויכוח, הוא מוכרח לנצח, אבל הוא לא מצליח להשקיט את הספקות שלי. אני לומדת אצלו בקבוצה מעורבת, ואני ואנג'לו הולכים לשיעורים שלו ביחד. כשנמאס לי ואני מפסיקה לכמה זמן, אשתו - שמשתתפת גם היא בשיעור- מטלפנת אלי ואומרת שאני חסרה. זאת קבוצה שאנחנו משתתפים בה הרבה זמן. אני אוהבת ללמוד אצלו, אבל הוא גם מעורר בי התנגדות מדי פעם.

המורה השלישי, מלמד טוב, מביא מקורות, אבל הוא נותן לנו לשאול שאלות כמה שאנחנו רוצות (גם זו קבוצת נשים), הוא לא מודאג מכמות החומר שהוא מספיק, והכי חשוב: הוא חוצב את השיעורים שלו מעמקי לבבו, ושם את הדגש על העניינים הקיומיים והרגשיים. ואותו אני אוהבת יותר מכולם. תמיד אני מוצאת אצלו לקחים נפשיים אישיים. הוא מלמד תנ"ך ומדבר ישר אל הנפש! כמובן גם לו אין עודף זמן, אבל אני יכולה לשוחח איתו אם משהו שאמר עורר בעיה, והוא גם מרגיש בעצמו אם משהו שאמר עורר בעיה אצל מישהי, ומתייחס אליה. 

אני שמחה שיש לי הזדמנות ללמוד אצל מורים טובים.

לפני חודשיים נסעתי עם אחותי לוונציה.  ל-10 ימים. בטיול שלנו מיזגנו ביקור בנופים, מוזיאונים, יהדות, וקניות (חפצי אמנות מזכוכית מוראנו). שתינו היינו בוונציה עם הורינו לפני כ-40 שנה, כשהיינו נערות, ואחותי וגיסי ביקרו שם שוב לפני 12 שנה.

היה טיול מקסים! קודם כל היה תענוג להיות קצת בנוף שונה. אני מתה על ים. נהנינו מאוד לשוט בתעלות (השתמשנו ב-Vaporetto הציבורי ולא היה לנו שום צורך רומנטי לבזבז כסף על גונדולות), רק להסתכל על הארמונות המפוארים, היתה חוויה. גרנו לא רחוק מסאן מרקו, ובהתחלה הייתי קצת המומה מפעולתן של "שיני הזמן" על ארמון הדוג'ים, הבזיליקה (למרות שהם כל הזמן משפצים ומנקים. גם הפעם חלק מהבנינים היו בשיפוצים), אבל אחרי שביקרנו שם כמה פעמים, הם כבר נראו לי יפהפיים. הם באמת מפוארים, למרות שיני הזמן. כמו ילדות קטנות התפעלנו ממגדל השעון שעל גגו עומדים שני פסלים של עבדים שחורים שמכים בפעמון כל שעה (הם לא מכים ביחד, אחד מכה דקה לפני השני, ואחר כך הם מסתובבים) מתחתיו - הפסל של האריה המכונף של סאן מרקו, מתחתיו - שעון דיגיטלי, ומתחתיו - שעון אנלוגי של 24 שעות. "שמתי נפשי בכפי" והאכלתי את היונים... ביקרנו במוזיאונים, ראינו יצירות אמנות יפהפיות... ביום האחרון לשהותנו בוונציה, נסענו לאי סאן ג'ורג'ו מג'ורה, ועלינו שם על המגדל של הכנסייה כדי להסתכל על הנוף, היפהפה. בכניסה לשם היתה לנו הפתעה: שלט גדול שמודיע על "הנס בקאנה", היתה שם תערוכה על העתק דיגיטלי מפורט של תמונה של Veronese "החתונה בקאנה" - תמונה שהייתה במקורה בכנסיית סאן ג'ורג'ו מג'ורה, אבל נבזזה בידי נפוליאון עם כיבושו את ונציה

(1797),  והועברה למוזיאון הלובר, ומאז כל הבקשות להחזירה לונציה עלו בתוהו. עכשיו - הם מציינים כנס את עצם הרשות שהצרפתים נתנו להם להעתיק את התמונה באמצעים טכנולוגים משוכללים, ולהציג אותה על הקיר המקורי בו היתה. (וזה גם משחק מלים עם "הנס בקאנה" שמוזכר בברית החדשה ושהתמונה מנציחה אותו) התמונה היתה באמת מרשימה, והיה מעניין גם לראות את השלבים של השחזור.

ביקרנו גם בגטו היהודי, ובמוזיאון היהודי כמובן. שם היתה לי חוויה של דרישת שלום מן העבר הרחוק.  ביקרנו שם בשני בתי כנסת - בית הכנסת האשכנזי, של יוצאי גרמניה, ובית הכנסת קנטון - גם הוא אשכנזי - של יהודים מצרפת, גרמניה ושוויץ. בבית הכנסת הראשון שראינו, קראתי כתובת הקדשה על המדרגות, שבה אח מקדיש את המדרגות לזכר אחיו שנהרג בשנת "דם" לחייו (=44), ביום ט בניסן, ונקבר ב-כו באייר ... אני לא זוכרת באיזה שנה (סדר גודל של לפני כמה מאות שנים). אסרו עלינו לצלם, ובאותו רגע לא חשבתי להעתיק את הכתובת, אבל אני ממש רעדתי כשקראתי אותה, כי היה ברור לי מהתאריכים (מוות לפני פסח וקבורה יותר מחודש אחר כך) וגם מהגימטריה של הגיל שלו, שמדובר בעלילת דם... (בגלל שרציתי לתאר את הכתובת בדיוק דחיתי את הפוסט הזה, אבל כנראה שיקח לי הרבה זמן לשחזר את הכתובת מישהו יודע על מה מדובר? - לפי הנאמר ב"טיול היהודי הוירטואלי" בקישור למעלה, זה יכול להיות ב-1480 או ב-1506). גם היה מאוד מוחשי לראות את המעברים הסודיים בין שלושת בתי הכנסת שנמצאים בבניינים סמוכים, ולשמוע על תנאי החיים בגטו: למשל - בהתחלה לא הרשו להם לבנות בתי כנסת, והם הסבו דירות לבתי כנסת (שלושת בתי הכנסת הראשונים). רק לספרדים וללבנטינים (יוצאי תורכיה, וכו') שהיו עשירים יותר, הרשו לבנות בתי כנסת. בבתי הכנסת שבדירות היה סימן סודי שנראה מבחוץ: חזית בת חמישה חלונות (כנגד חמישה חומשי תורה). לא הרשו להם לבנות בתים, לכן הם הוסיפו קומות לבתים הקיימים, והנמיכו את התקרות כדי שיכילו יותר דירות... הבתים שם הם בני 6 קומות, דבר שלא היה מצוי בונציה.

עוד חוויה יהודית: כשיצאנו מהמוזיאון היהודי, פגשה אותנו בחורה מישראל שנמצאת בשליחות, והיא קישרה אותנו עם השליחה של חב"ד, שהודיעה לנו שסעודות שבת נערכות במסעדה הכשרה בגטו והזמינה אותנו. היינו שם בסעודת ליל שבת.

התפילות נערכות בדרך כלל היום באחד משני בתי הכנסת הספרדיים (בחורף בקטן ובקיץ בגדול). כדי להתפלל בבית הכנסת היינו צריכים להביא את הדרכונים ולהציג אותם בפני איש הביטחון - תזכורת פעוטה למצבנו היום (אגב בוונציה אין בעיה של ערוב, המים משמשים כערוב ברוב המקומות). הגענו לבית הכנסת בדיוק לבר מצווה והתפילה היתה חגיגית במיוחד. התרשמתי מתפילה מיוחדת שאמר נער הבר-מצווה לכבוד המאורע. גם התרגשתי מכך שאמרו את התפילה לשלום מדינת ישראל, לשלום חיילי צה"ל, ולמען השבויים (עם שמותיהם המלאים).

חוויה של תעתועי הזיכרון: מלפני 40 שנה זכרתי חוויה של תפילת שבת בבית כנסת קטנטן בגטו של ונציה, שבסופה שרו את "התקווה". עכשיו כשהגעתי - אף בית כנסת שראיתי לא הזכיר לי את בית הכנסת ההוא. בסוף אחותי וגם אמי אמרו לי שבכלל לא היינו בשבת בונציה אלא ברומא! אז אולי זה היה ברומא?

עד כאן כרגע. אין לי מצלמה דיגיטלית, תמונות אפשר לראות בקישורים שהפניתי אליהם. 

עכשיו אני הולכת לקרוא את הספר על הגטו של ונציה, נראה מה אגלה. ובתור ספרנית אציין את שם הספר:

Calimani, Riccardo,The Ghetto of Venice, translated by Katherine Silberblatt Wolfthal, New York : M. Evans and Company, c1987.