שושנת העמקים

חוקרת הפמיסיטיות מלפני שנה (בדיוק!) לא חזרה אלי, אבל שוב עולה בי הצורך לדבר על הנושא. אני גם פמיניסטית וגם לא. אני בעד שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות. אני ביחוד בעד מתן אפשרויות שוות ללימודים, כולל לימוד תורה. אני אוהבת ללמוד, להתפלל. אני לא בעד השארת ניהול העולם לגברים והשארת הנשים בבית בלבד.

אבל:

אני חוששת שמא אנחנו מפסידות משהו גם בכך שאנחנו קיבלנו על עצמנו את אמות המדה של הגברים על החיים. אנחנו מעריכות מה שהם מעריכים ומזלזלות במה שהם מזלזלים. אם כן איזה מין פמיסטיות אנחנו?? אולי הגיע הזמן לתת את הכבוד גם לפן "הנשי" שבחיים, לרוך, לרגש? האם אנחנו הולכות ומאבדות אותו?

ובאשר לקבלת מצוות שאנו פטורות מהן: אנחנו יכולות לקבל על עצמנו, אבל מי נותן לנו את הרשות לחייב את בנותינו ונכדותינו? הרי כל הפטור הזה נתן לנו רשות להשתחרר מהעול, כדי שיהיה לנו זמן למלא תפקידים אחרים. זה מקל במדה רבה על החיים היומיומיים. האם אנחנו רוצות לחייב את צאצאותינו להיות "סופר-ווימן"?? האם זה הוגן?? אני מרגישה כלוליינית גם בלי החיוב הזה. מה היה אילו הייתי מתחייבת?? ואני אשה שבורכה בבעל שמשתתף שותפות שווה בניהול הבית...

שמעתי פעם רעיון יפה: תפקיד האב בחינוך הילדים לדאוג לפן הציבורי, הכללי שלהם, קרי להשתייכותם לכלל ישראל, בעוד תפקיד האם לדאוג לפן האישי, הפרטי שלהם. לדאוג שיפתחו את אישיותם הפרטית, לדאוג לרווחתם הפרטית, וזה לא פחות חשוב!!! האם בהסתערותנו על העניינים הכלליים איננו פוגעות באישיות הפרטית של ילדינו??? אתמהא! אני חושבת שבכל מהפכה צריך לעצור ולחשוב, ולא לזרוק את התינוק עם המים (תרתי משמע!!!).

ומעניין לעניין באותו עניין: בשמחת תורה אחד הגברים שבביתו נתתי פעם שיעור (שגם הוא השתתף בו) הציע לי ספר תורה!! בלי שביקשתי! לקחתי אותו בשמחה ועברתי איתו בעזרת נשים כדי לתת לנשים לנשק אותו (הנשים שלנו לא אוהבות לרקוד, והן מאוד שמרניות ולא מבקשות לעצמן ריקודים עם ספרי תורה, מספיק להן לפטפט בעזרת הנשים) - הרבה נשים התרגשו, וביחוד אני!

ואמי רקדה גם השנה עם ספר תורה בבית הכנסת בו התפללו הורי.

זהו, שלא נגמר... נכון - החגים הסתיימו (בינתיים) אבל עכשיו השנה באמת מתחילה! חוזרים לשגרה, לחיי המעשה, ואנחנו אמורים לשאוב אנרגיה מהחגים ולהמשיך את חיי המעשה לאורם. זה לא קל. אני באופן קבוע מצטערת כשהשבת או החגים נגמרים... אבל ביהדות החכמה היא לא לחיות כל הזמן בעולם הרוחני, אלא לעלות אליו, ואחר כך לרדת אל עולם המעשה, ולהמשיך בו לאור התובנות והחוויות מהעולם הרוחני (כך אגב, גם בתפילה).

התלבטתי מאוד אם לכתוב. מצד אחד - יש לי הרבה לכתוב בנושא. מצד שני - מצאתי את עצמי בבית הכנסת כמו שני בני אדם: אחת חווה את החוויות, והשנייה מביטה מן הצד וחושבת מה תכתוב בבלוג... זאת בעיה בכתיבת יומן אישי. אבל בינתיים, אם כבר תכננתי, אכתוב.

בבית הכנסת שלנו, עד לפני כ-8 שנים היתה רק עזרת נשים אחת, בקומה העליונה (לא עליונה מדי), שבנויה בצורה מדורגת, כשכל שורת כסאות נמצאת במדרגה גבוהה מהקודמת לה. זה לא מאפשר לנשים לרקוד בעזרת הנשים. הציבור אצלנו בבית הכנסת מאוד שמרני ולכן לא בא בחשבון אצלנו שנשים תרקודנה בחצר. כך נוצר הרגל קבוע שהגברים רוקדים, והנשים עומדות ומפטפטות. המצב היה קשה מאוד עבורי, כי בשבילי, בתור אשה שלומדת ומלמדת תורה, אני מרגישה ששמחת תורה היא גם השמחה שלי, וזה מעליב אותי לעמוד מן הצד. היה לי גם קשה בכך שזה מקבע אותנו הנשים במעמד של הפטפטניות, שלא מתייחסות ברצינות לתפילה (וזאת בפירוש לא אני). זה היה בייחוד קשה בהתחלה, כשהיינו חדשים בשכונה ויוצאי דופן (בעלי מתפלל בנוסח אחר, רוב מתפללי בית הכנסת גרים באזור הדתי, ואנחנו לא, רובם שלחו את הילדים לבי"ס תורני, ואנחנו - לממ"ד). אחר כך התחלתי להכיר את המשפחות, ופעם דרבנתי כמה נשים לפחות לשיר ולמחוא כפיים, וזה שינה לי.

 לפני 8 שנים, הוסיפו אצלנו עזרת נשים חדשה באותו מפלס כמו עזרת הגברים, ובלי מדרגות, ואני ועוד כמה נשים ניצלנו את הדבר כדי לרדת לרקוד שם, ואז פתאום הביאו לנו ספר תורה! זה היה מאוד מרגש, ואני כל כך שמחתי!! אבל למרות שרב שהיה בין המתפללים התיר, התעורר ויכוח סוער בין המתפללים, והם כמובן חששו ש"נהיה כמו הרפורמים", אז הפעם הזאת לא חזרה. חוץ מזה שהיינו רק שתי נשים שבאמת רצו לרקוד עם ספר התורה, כך שלא היה עם מי לעשות מהפכה. אני חושבת שהמחיר של קרע בבית הכנסת בין ציבור ידידותי הוא מחיר כבד מדי בשביל "מהפכה הצהרתית".

בכל אופן, מאז התחלתי לשים לב יותר לאנשים/לנשים בבית הכנסת ולראות איפה אני יכולה להיות מעורבת. מה שקורה הוא שהגברים רוקדים - עם ילדים על הכתפיים או בלעדיהם, והנשים מחזיקות את התינוקות (או מעבירות אותם בינן ובין בני זוגן) ונהנות להראות להם את הריקודים, לצחוק איתם וכו'. אבל הנכדים שלי לא נמצאים איתי בבית הכנסת...

בינתיים עברו שנים, הילדים הקטנים נהיו בני מצווה, הגדולים - נישאו, או התגייסו, בכל אופן לא תמיד נמצאים, והקהילה הזדקנה. והנה לשמחת תורה הגיעו הילדים הנשואים עם הנכדים, וזה נפלא לראות את אלה שהכרתי כילדים שרוכבים על כתפי אבותיהם - כאבות שמרכיבים את ילדיהם, ואפילו הנכדים הגדולים מרכיבים את אחיהם/בני דודיהם הקטנים יותר...

השנה היה שמח במיוחד, כי לבן הצעיר של אחת המשפחות הגדולות נולד בן, והברית שלו התקיימה בבית הכנסת, היום - בשמחת תורה - שהיתה גם שבת הבר מצווה של אותו אב מאושר. כל הילדים הנשואים הגיעו עם הנכדים, והיו עוד הרבה נכדים אחרים, והאנשים רקדו בשמחה מיוחדת גם בשביל הברית. היה לי גם שמח לראות איך כל האנשים שוכחים את הצרות שלהם ומתאחדים בשמחה של תורה ובשמחה של חבריהם. ובמיוחד שמחתי על קבוצה של מדריכים ממקלט חירום לילדים בסיכון, שהגיעו להקפות עם הילדים שבטיפולם. אחרי שהם באו בערב, הזמנו אותם בפירוש לבוא בבוקר, והם באו! היה שמח מאוד ונחמד, וכבר לא היה עצוב לי שאני לא רוקדת עם ספר תורה.

ובינתיים במוצאי החג אמי סיפרה לי בטלפון בהתרגשות שהיא רקדה עם ספר תורה!!! (פעם ראשונה, במניין אורתודוקסי).

אז - כלום לא נגמר, רק מתחיל. סיימנו את ספר דברים, ואני צריכה כבר להכין שיעור לשבת על פרשת בראשית!!!

שתהיה לכולם שנה שמחה וחורף שמח!