שושנת העמקים

 אנחנו אוהבות כלים מזכוכית, ביחוד: חיות! בנסיעה שלנו לוונציה תכננו מראש לקנות לעצמנו חפצי אמנות מזכוכית, שבהם ונציה מפורסמת. כשהגענו לונציה הציף אותנו מראה של חנויות, מלאות חפצי אמנות מזכוכית צבעונית, כשהאור מנצנץ מהן. ניצלנו יום יפה, ושטנו לנו לאי מוראנו - האי של אמני הזכוכית. האי עצמו מאוד יפה, עם בתים ציוריים (הגדילו את התמונה ותקבלו מושג!), ובעיקר: הוא מלא סדנאות וחנויות של אמנים. לפני 40 שנה, ביקרנו שם בבית חרושת והראו לנו איך יוצרים סוסים וחתולים מזכוכית, וכמובן קנינו כמה (אני קיבלתי בחינם חתול עם זנב מפותל מפועל צעיר שמצאתי חן בעיניו משום מה. הזנב נשבר לי במזוודה בדרך הביתה...). מאז כל פעם שמישהו נסע לוונציה (אמי, סבתי, אחותי) הם הלכו וקנו חיות מזכוכית, וכל פעם הדוגמא היתה יפה יותר ומתוחכמת יותר. גם אנחנו חרשנו את החנויות, וקנינו (אני דווקא לא קניתי הרבה, כי חששתי שלא יהיה לי מספיק מקום בבית) את היפות ביותר בעינינו: ציפורים, ברבורים עם תערובת מעניינת של צבעים, פוזה מיוחדת של הכנפיים, וכו' וכו'. העין לא שבעה מלראות. גם ראינו כמה אמנים במלאכתם.

באחת החנויות בעל החנות שאל אותנו מאין אנחנו, ואז הוא סיפר לנו שהוא האמן שעשה את הוויטראז'ים של בית הכנסת הגדול בירושלים, ושיש לו זיכרונות יפים מכאן (אבל הוא התלונן שהמנקים לא לובשים כפפות בזמן ניקוי הוויטראז'ים). היה לנו מאוד נעים לשוחח איתו.

בחנות אחרת שנכנסנו אליה, לעומת זאת, פתאום שמעתי את המוכרת אומרת לחברתה שיש כאן "אונה ישאליאנה" (ישראלית אחת) ושתשים לב... אני לא יודעת איטלקית, אבל לא היה קשה להבין על מה היא מדברת, ושהיא חושדת בנו... לא נעים - השתהינו קצת והלכנו משם, ואז שאלתי את עצמי איך היא ידעה שאנחנו ישראליות, ולמה דיברה על ישראלית אחת ולא שתיים, ואז התברר לי ששכחתי להסיר את התוויות מהתרמיל שלי ומהפאוץ' - והן דיברו בעד עצמן. פוי - אנטישמית אחת. כמובן - אחר כך הסרתי אותן.

בוונציה עצמה, ליד המלון היו עוד כמה חנויות שאהבנו להכנס אליהן, ובהן דווקא התייחסו אלינו יפה, ודווקא הוסיפו לבביות כששמעו שאנחנו ישראליות. וכמובן גם קנינו שם - למשל: זוג ציפורים מתנשקות - בחרנו את אלה שהפוזה שלהן היתה הכי יפה, חילזון גדול יפהפה אדום ושחור - בעל החנות אמר שזה האחרון שלו ולכן המחיר שלו יקר, אבל למחרת כשנכנסנו שוב מצאנו עוד אחד זהה (וקנינו אותו לאחותנו שנשארה בארץ). וקנינו גם משקולות לנייר ממולאות בפרחי זכוכית.

עוד דבר מעניין שראינו: היתה תזמורת שלמה שכל הנגנים שלה, הכלים, הבמה, המנצח היו עשויים מזכוכית. והנקודה הנוצרית: המון עצי אשוח מזכוכית (באוקטובר!). והנקודה היהודית: משחק שחמט עשוי כולו מדמויות יהודיות (קצת קריקטורליות, אבל אין אצלם אפליה, גם הדמויות הנוצריות היו קריקטורליות).

וגם דמות של נער בר מצווה, קורא בתורה ליד דוכן, ועל הדוכן  כתוב - אוי ואבוי - "בר מצבה" (מישהו נתן להם מידע לא נכון...).

ועכשיו גיליתי סקירה היסטורית מאוירת מתערוכה על זכוכית מוראנו שנערכה במוזיאון ארץ ישראל (ת"א) בשנת 2006.

עוד פריטי אווירה: ראינו בחנויות המון מסכות ממסכות שונות, שהם מייצרים ביד, בעצמם. כנראה הכנה לקרנבל (שיתקיים השנה בסוף ינואר).

לפני חודשיים נסעתי עם אחותי לוונציה.  ל-10 ימים. בטיול שלנו מיזגנו ביקור בנופים, מוזיאונים, יהדות, וקניות (חפצי אמנות מזכוכית מוראנו). שתינו היינו בוונציה עם הורינו לפני כ-40 שנה, כשהיינו נערות, ואחותי וגיסי ביקרו שם שוב לפני 12 שנה.

היה טיול מקסים! קודם כל היה תענוג להיות קצת בנוף שונה. אני מתה על ים. נהנינו מאוד לשוט בתעלות (השתמשנו ב-Vaporetto הציבורי ולא היה לנו שום צורך רומנטי לבזבז כסף על גונדולות), רק להסתכל על הארמונות המפוארים, היתה חוויה. גרנו לא רחוק מסאן מרקו, ובהתחלה הייתי קצת המומה מפעולתן של "שיני הזמן" על ארמון הדוג'ים, הבזיליקה (למרות שהם כל הזמן משפצים ומנקים. גם הפעם חלק מהבנינים היו בשיפוצים), אבל אחרי שביקרנו שם כמה פעמים, הם כבר נראו לי יפהפיים. הם באמת מפוארים, למרות שיני הזמן. כמו ילדות קטנות התפעלנו ממגדל השעון שעל גגו עומדים שני פסלים של עבדים שחורים שמכים בפעמון כל שעה (הם לא מכים ביחד, אחד מכה דקה לפני השני, ואחר כך הם מסתובבים) מתחתיו - הפסל של האריה המכונף של סאן מרקו, מתחתיו - שעון דיגיטלי, ומתחתיו - שעון אנלוגי של 24 שעות. "שמתי נפשי בכפי" והאכלתי את היונים... ביקרנו במוזיאונים, ראינו יצירות אמנות יפהפיות... ביום האחרון לשהותנו בוונציה, נסענו לאי סאן ג'ורג'ו מג'ורה, ועלינו שם על המגדל של הכנסייה כדי להסתכל על הנוף, היפהפה. בכניסה לשם היתה לנו הפתעה: שלט גדול שמודיע על "הנס בקאנה", היתה שם תערוכה על העתק דיגיטלי מפורט של תמונה של Veronese "החתונה בקאנה" - תמונה שהייתה במקורה בכנסיית סאן ג'ורג'ו מג'ורה, אבל נבזזה בידי נפוליאון עם כיבושו את ונציה

(1797),  והועברה למוזיאון הלובר, ומאז כל הבקשות להחזירה לונציה עלו בתוהו. עכשיו - הם מציינים כנס את עצם הרשות שהצרפתים נתנו להם להעתיק את התמונה באמצעים טכנולוגים משוכללים, ולהציג אותה על הקיר המקורי בו היתה. (וזה גם משחק מלים עם "הנס בקאנה" שמוזכר בברית החדשה ושהתמונה מנציחה אותו) התמונה היתה באמת מרשימה, והיה מעניין גם לראות את השלבים של השחזור.

ביקרנו גם בגטו היהודי, ובמוזיאון היהודי כמובן. שם היתה לי חוויה של דרישת שלום מן העבר הרחוק.  ביקרנו שם בשני בתי כנסת - בית הכנסת האשכנזי, של יוצאי גרמניה, ובית הכנסת קנטון - גם הוא אשכנזי - של יהודים מצרפת, גרמניה ושוויץ. בבית הכנסת הראשון שראינו, קראתי כתובת הקדשה על המדרגות, שבה אח מקדיש את המדרגות לזכר אחיו שנהרג בשנת "דם" לחייו (=44), ביום ט בניסן, ונקבר ב-כו באייר ... אני לא זוכרת באיזה שנה (סדר גודל של לפני כמה מאות שנים). אסרו עלינו לצלם, ובאותו רגע לא חשבתי להעתיק את הכתובת, אבל אני ממש רעדתי כשקראתי אותה, כי היה ברור לי מהתאריכים (מוות לפני פסח וקבורה יותר מחודש אחר כך) וגם מהגימטריה של הגיל שלו, שמדובר בעלילת דם... (בגלל שרציתי לתאר את הכתובת בדיוק דחיתי את הפוסט הזה, אבל כנראה שיקח לי הרבה זמן לשחזר את הכתובת מישהו יודע על מה מדובר? - לפי הנאמר ב"טיול היהודי הוירטואלי" בקישור למעלה, זה יכול להיות ב-1480 או ב-1506). גם היה מאוד מוחשי לראות את המעברים הסודיים בין שלושת בתי הכנסת שנמצאים בבניינים סמוכים, ולשמוע על תנאי החיים בגטו: למשל - בהתחלה לא הרשו להם לבנות בתי כנסת, והם הסבו דירות לבתי כנסת (שלושת בתי הכנסת הראשונים). רק לספרדים וללבנטינים (יוצאי תורכיה, וכו') שהיו עשירים יותר, הרשו לבנות בתי כנסת. בבתי הכנסת שבדירות היה סימן סודי שנראה מבחוץ: חזית בת חמישה חלונות (כנגד חמישה חומשי תורה). לא הרשו להם לבנות בתים, לכן הם הוסיפו קומות לבתים הקיימים, והנמיכו את התקרות כדי שיכילו יותר דירות... הבתים שם הם בני 6 קומות, דבר שלא היה מצוי בונציה.

עוד חוויה יהודית: כשיצאנו מהמוזיאון היהודי, פגשה אותנו בחורה מישראל שנמצאת בשליחות, והיא קישרה אותנו עם השליחה של חב"ד, שהודיעה לנו שסעודות שבת נערכות במסעדה הכשרה בגטו והזמינה אותנו. היינו שם בסעודת ליל שבת.

התפילות נערכות בדרך כלל היום באחד משני בתי הכנסת הספרדיים (בחורף בקטן ובקיץ בגדול). כדי להתפלל בבית הכנסת היינו צריכים להביא את הדרכונים ולהציג אותם בפני איש הביטחון - תזכורת פעוטה למצבנו היום (אגב בוונציה אין בעיה של ערוב, המים משמשים כערוב ברוב המקומות). הגענו לבית הכנסת בדיוק לבר מצווה והתפילה היתה חגיגית במיוחד. התרשמתי מתפילה מיוחדת שאמר נער הבר-מצווה לכבוד המאורע. גם התרגשתי מכך שאמרו את התפילה לשלום מדינת ישראל, לשלום חיילי צה"ל, ולמען השבויים (עם שמותיהם המלאים).

חוויה של תעתועי הזיכרון: מלפני 40 שנה זכרתי חוויה של תפילת שבת בבית כנסת קטנטן בגטו של ונציה, שבסופה שרו את "התקווה". עכשיו כשהגעתי - אף בית כנסת שראיתי לא הזכיר לי את בית הכנסת ההוא. בסוף אחותי וגם אמי אמרו לי שבכלל לא היינו בשבת בונציה אלא ברומא! אז אולי זה היה ברומא?

עד כאן כרגע. אין לי מצלמה דיגיטלית, תמונות אפשר לראות בקישורים שהפניתי אליהם. 

עכשיו אני הולכת לקרוא את הספר על הגטו של ונציה, נראה מה אגלה. ובתור ספרנית אציין את שם הספר:

Calimani, Riccardo,The Ghetto of Venice, translated by Katherine Silberblatt Wolfthal, New York : M. Evans and Company, c1987.