שושנת העמקים

מה שהתעצלתי לעשות בפוסט הקודם - עשיתי עכשיו. בהקלקה פשוטה בגוגל מצאתי את תולדותיהם של חדוה ודוד. חבל מאוד שהם התפרקו, ושדוד נפטר ממחלת לב... (אם מעניין אתכם, תקראו שם). מעניין שלא מזכירים שם את השיר "דרור יקרא". אולי אני טועה ולא שמעתי אותו מהם, או אולי רק מחדוה עמרני ומשפחתה שקראו לעצמם זמן מה "העמרנים". כל הזמן היה לי תקוע בראש שהם המבצעים של השיר, ואני זכרתי רק את שירם "אני חולם על נעמי" שזכו בו בפסטיבל הזמר הבינלאומי ביפן. אחר כך לא שמעתי עליהם. טוב, לא כל כך התעניינתי בלהקות וביצועים, רק במה שיצא לי לשמוע. בכל אופן אני אוהבת מאוד פיוטים וזמירות, ובמשך השנים אספתי לי הרבה מנגינות, אותן אני אוהבת לשיר (ואנחנו אכן שרים, אך לא יוצא לנו הרבה להחליף מנגינות). כשהייתי סטודנטית, והייתי משתתפת בשבתות הוויי של סטודנטים, היינו יכולים לשבת ליד השולחן ולשיר במשך שעות, בכל מיני מנגינות שונות ומשונות, ומכיוון שרוב המשתתפים בשבתות האלה בבר אילן היו עולים חדשים, הם הביאו מארצותיהם הרבה מנגינות מגוונות. אחת האכזבות שלי בבית היתה שלאף אחד (כולל אותי) אין כוח וזמן לשבת שעות ליד השולחן ולשיר...

אז שרים מעט, ומשתדלים לגוון ולהחליף, ולשמוע הרבה דיסקים.

אני אוהבת מוזיקה! פעם אהבתי רק מוזיקה קלאסית, ו"שירי מולדת". מאז האופק שלי התרחב מאוד.

אנחנו משפחה "מעורבת" מבחינה עדתית. מבחינת המוצא אני שלושת רבעי אשכנזיה, ורבע ספרדיה (ממוצא יווני) אבל בבית באה לידי ביטוי יותר המסורת האשכנזית במוזיקה. האיש שלי הוא ממוצא אשכנזי-בלגי, אבל הוא אימץ לעצמו את מסורת התפילה המרוקנית ואוהב מוזיקה של מסורות מזרחיות שונות, וגם מוזיקה קלאסית ומוזיקה אשכנזית. כך שעם נישואי נחשפתי יותר ויותר לשירי בקשות, ולפיוטים ספרדיים שונים.

 בעצם - גם קודם אהבתי חלק מהשירה התימנית - למשל "דרור יקרא" (ששמעתי אותה לראשונה מפי הצמד "חדוה ודוד" [עמרני] - מעניין איפה הם היום) - אנחנו אימצנו את המנגינה התימנית כאחת מהמנגינות שלנו בזמירות השבת. בשנים האחרונות אנחנו הולכים גם לקונצרטים של התזמורת האנדלוסית ואנחנו נהנים מאוד. בשבועיים האחרונים יצאנו לארבעה קונצרטים (או שבמשך חודשים אנחנו לא יוצאים בכלל, או שכל המופעים והארועים מתרכזים בזמן קצר). הראשון היה של התזמורת האנדלוסית, בליווי זמרים סולנים. באותה הזדמנות הם העניקו פרס לזמר ג'ו עמר, וגם שרו כמה משיריו. היה לי עצוב לראות אותו בכסא גלגלים... והוא נאלץ לעזוב באמצע, כי לא הרגיש טוב, אבל יפה לראות שזוכרים אותו ומשתפים איתו פעולה.  הזמרים שהופיעו איתם שרו שירי בקשות בעברית ובערבית, ונהניתי מאוד.

 מה שמעניין בתזמורת הזאת, הוא שמשתתפים בה לא רק אנשים ממוצא צפון אפריקני, אלא הרבה עולים מברית המועצות לשעבר - יופי של מיזוג גלויות. 

לפני כמה שנים היתה לי "חוויה סוציולוגית" כשהייתי בקונצרט של התזמורת האנדלוסית, והקהל היה ברובו אנשים יוצאי צפון אפריקה (הפעם לאו דווקא, סימן להתפשטותה של המוסיקה הזאת מעבר לקהל הבית שלה) והיכרנו הרבה אנשים בקהל. הזמר הסולן לימד אותנו שיר וביקש שנצטרף בקטעים המתאימים - וכל הקהל הצטרף, שלא לדבר על מחיאות כפיים תוך כדי השירה והנגינה שהלכו חופשי (בקצב נכון ובהתלהבות רבה).

שבוע אחרי כן הייתי בכנס של יד יצחק בן צבי   שהתקיים בבית גבריאל, שבו הופיע הזמר מיכה ביטון,  משדרות, סולן להקת "טנרה"  בשיר ישראלי מזרחי קצבי והוא ביקש מהקהל - שהיה אשכנזי ברובו - להצטרף במחיאות כפיים. ההצטרפות היתה מינורית ומנומסת... זה לא היה הקהל הטבעי שלו, וההבדל בין שני הקהלים בלט מאוד. לעומת זה הקהל של בית גבריאל הצטרף לשירה בציבור של שירי מולדת שונים, בשמחה ובששון, היתה ממש תחושה של תנועת נוער. 

מופע נוסף שהיינו בו הוא מפגש  מתוך סדרה של מכון ון ליר "מוזיקה והגירה - מוזיקה וקהילה" שכלל הרצאות והופעות. המפגש הפעם היה על שירת יהדות תימן. נהנינו מאוד מההרצאות (על הזמרת ברכה צפירה, ועל שרה לוי תנאי) ומההופעות של שירה תימנית בביצוע אהרן עמרם, וקריאת שירים של המשורר רצון הלוי. רצון הלוי הוא משורר תימני-תל אביבי, שעד גיל 73 היה עובד כל יום בבניין - עד שעה שלוש אחה"צ, ורק אחר כך כתב שירים, תרגם מערבית שירים של רבי שלום שבזי, למד תלמוד (הוא סיים את כל התלמוד הבבלי שש פעמים ואת כל התלמוד הירושלמי שלוש פעמים  - אל תתפסו אותי במלה לגבי מספר הפעמים, אבל זה משהו כזה), כותב ומדבר בעברית עשירה מאוד. מאוד מאוד מרשים. בסדרת המפגשים יעסקו פעם בחודש, כל פעם בעדה אחרת (בפעם הבאה 8.2.07 - על שירת לדינו).

 ובהקשר זה: דרך העיתונות גיליתי אתר נהדר: הזמנה לפיוט הם אוספים פיוטים של כל העדות, מלים ומוסיקה. האתר כולל: טקסט, סקירה על הפיוט וביצועים שונים שלו לפי לחנים של עדות שונות. בחנוכה - למשל - השתעשענו לשמוע את "מעוז צור ישועתי" בשבע מסורות שונות. לט"ו בשבט יש שיר של אמיר גלבע "אז ירנן" והכותרת היא: פיוט החודש במבט אישי של יוצרים שונים, כך שמערבים חדש עם ישן. כמובן שהאתר הזה משתף פעולה עם הפונותיקה הלאומית שמכינה את ארכיון הצליל הלאומי הכולל אוסף גדול של שירה מסורתית וחדשה. תענוג לאוזניים ולעיניים! על קונצרטים קלאסיים אכתוב בהזדמנות אחרת...

בין "ההתבשלות" בהסקה בעבודה ובאולם הקונצרטים ובין הקור [הנעים דווקא] שבחוץ, והגשם, והאנשים באוטובוס, הצטננתי, ואני בבית. במקום לשכב במיטה אני כותבת, סוף סוף ביום, ובלי נקיפות מצפון. אבל בגלל זה אני לא יכולה לנסוע לראות את נולי הנכד הקטן שלי, ואני מתגעגעת אליו מאוד (כמובן, אני מתאפקת, אני לא רוצה להדביק אותו). 

בגלל בהלת החיסון נגד שפעת, לא התחסנתי השנה בחיסון קונוונציונלי, ובמקום זה קנינו בבית מרקחת חיסון הומאופטי, והאיש שלי ואני התחסנו בו. גם הוא הספיק להתקרר, אבל הרופא שלו אמר שלולא החיסון הזה הוא היה מקבל את זה יותר קשה. עכשיו תורי. אני לא יודעת מה אעשה בשנה הבאה.

למה פתחתי בלוג?

אני קשת כתיבה. כשיצא לי לכתוב מכתבים להורי (כשהם היו בחו"ל ואני בארץ) - כמובן, הרבה לפני עידן המחשב, הם היו מקבלים מכתבים מלאי מחיקות, אבל כשהיו מנסים לפענח מה היה מתחת למחיקות, הם גילו שהיתה שם המלה שבחרתי בה בסוף: הייתי כותבת, מוחקת, כותבת מלה אחרת, מוחקת אותה ובסוף מוחקת את המלה השנייה וכותבת במקומה את הראשונה! הייתי עצלה מדי מכדי לכתוב טיוטא (אמא שלי כותבת טיוטות עד היום), וכך יצא שההורים שלי ממש נכנסו למעבדת הכתיבה שלי. היום המחשב פותר לי את הבעיה הזאת! ממש תענוג לכתוב בלי טיוטא, ובכל זאת לערוך ולהוציא מתחת ידי עבודה נקייה. גם עכשיו תוך כדי כתיבה אני מוחקת ומתקנת.

כשהייתי צריכה להגיש עבודות סמינריוניות - משכתי את זמן המחקר בחומר כמה שיכולתי, והייתי כותבת את העבודות ברגע האחרון, אחרי אינספור דחיות מהמרצים. בתקופת התואר הראשון, עדיין היינו מגישים עבודות בכתב יד, וכמובן היו לי אינספור טיוטות!

כמובן - איזה מין עבודה מצאתי לי? עבודה שכרוכה בין השאר בכתיבת תיאורים לספרים, עריכה, הגהות... כך התגברתי על הרבה מחרדת הכתיבה שהיתה לי בעבר (תמיד הייתי בטוחה שכל מה שאני מסוגלת לכתוב לא יהיה מספיק טוב). היה אפשר לחשוב שזה יספיק לי ובחיים הפרטיים אתרחק ככל האפשר מכתיבה? לא ולא! דווקא ככל שאני קוראת וכותבת - מתחשק לי לכתוב עוד. יש לי הרבה מה לומר, על עצמי, על החיים, ספרים, מוסיקה, חברה, פוליטיקה, אבל אין לי במה לכך - אני לא מקצוענית באף אחד מהתחומים - חוץ מספרים - בתור ספרנית, אבל בהחלט חובבת ומתעניינת, ואכפתית. חלק מהתחומים שהזכרתי הם תחומים שקשה לשוחח עליהם בעל-פה, כי הם טעונים רגשית, ובכל אופן כשאני משוחחת ומתווכחת עם אנשים עליהם - הטונים עולים, ואני כלל וכלל לא מעוניינת בזה (אתם מנחשים בייחוד באיזה תחום...)

בתי היקרה ג'וליאנה הכירה לי את הבלוגוספירה ומצאתי את עצמי נשאבת אליה ומגיבה הרבה אצל בלוגרים אחרים, וכך התגבר אצלי החשק לכתוב בעצמי.

אני עדיין לא יודעת מה מדת החשיפה שארשה לעצמי, לפעמים אני ממש משותקת כשאני נגשת למקלדת. לפי מה שנראה לי עכשיו, לא אחשוף את עצמי יותר מדי. אני יודעת שכמה מהקוראים כבר מכירים אותי. כנראה מדת החשיפה תהיה לפי מה שאני מרשה לעצמי לספר בשיחות עם אנשים שמכירים אותי, אבל לא יותר מדי. ועדיין אני מקווה שיהיה מעניין.

אגב - איך מקשרים תוך כדי כתיבה? למשל: אני רוצה לקשר לג'וליאנה, אבל כדי להגיע לכתובת שלה אני צריכה לצאת מהעריכה, זאת אומרת - קודם לשמור מה שכתבתי, אחר כך להגיע לכתובת שלה, להעתיק אותה, לחזור לערוך את הקטע... ומה אם יהיו לי הרבה קישורים (ויהיו)? אין דרך יותר פשוטה לעשות זאת?