שושנת העמקים

חוקרת הפמיסיטיות מלפני שנה (בדיוק!) לא חזרה אלי, אבל שוב עולה בי הצורך לדבר על הנושא. אני גם פמיניסטית וגם לא. אני בעד שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות. אני ביחוד בעד מתן אפשרויות שוות ללימודים, כולל לימוד תורה. אני אוהבת ללמוד, להתפלל. אני לא בעד השארת ניהול העולם לגברים והשארת הנשים בבית בלבד.

אבל:

אני חוששת שמא אנחנו מפסידות משהו גם בכך שאנחנו קיבלנו על עצמנו את אמות המדה של הגברים על החיים. אנחנו מעריכות מה שהם מעריכים ומזלזלות במה שהם מזלזלים. אם כן איזה מין פמיסטיות אנחנו?? אולי הגיע הזמן לתת את הכבוד גם לפן "הנשי" שבחיים, לרוך, לרגש? האם אנחנו הולכות ומאבדות אותו?

ובאשר לקבלת מצוות שאנו פטורות מהן: אנחנו יכולות לקבל על עצמנו, אבל מי נותן לנו את הרשות לחייב את בנותינו ונכדותינו? הרי כל הפטור הזה נתן לנו רשות להשתחרר מהעול, כדי שיהיה לנו זמן למלא תפקידים אחרים. זה מקל במדה רבה על החיים היומיומיים. האם אנחנו רוצות לחייב את צאצאותינו להיות "סופר-ווימן"?? האם זה הוגן?? אני מרגישה כלוליינית גם בלי החיוב הזה. מה היה אילו הייתי מתחייבת?? ואני אשה שבורכה בבעל שמשתתף שותפות שווה בניהול הבית...

שמעתי פעם רעיון יפה: תפקיד האב בחינוך הילדים לדאוג לפן הציבורי, הכללי שלהם, קרי להשתייכותם לכלל ישראל, בעוד תפקיד האם לדאוג לפן האישי, הפרטי שלהם. לדאוג שיפתחו את אישיותם הפרטית, לדאוג לרווחתם הפרטית, וזה לא פחות חשוב!!! האם בהסתערותנו על העניינים הכלליים איננו פוגעות באישיות הפרטית של ילדינו??? אתמהא! אני חושבת שבכל מהפכה צריך לעצור ולחשוב, ולא לזרוק את התינוק עם המים (תרתי משמע!!!).

ומעניין לעניין באותו עניין: בשמחת תורה אחד הגברים שבביתו נתתי פעם שיעור (שגם הוא השתתף בו) הציע לי ספר תורה!! בלי שביקשתי! לקחתי אותו בשמחה ועברתי איתו בעזרת נשים כדי לתת לנשים לנשק אותו (הנשים שלנו לא אוהבות לרקוד, והן מאוד שמרניות ולא מבקשות לעצמן ריקודים עם ספרי תורה, מספיק להן לפטפט בעזרת הנשים) - הרבה נשים התרגשו, וביחוד אני!

ואמי רקדה גם השנה עם ספר תורה בבית הכנסת בו התפללו הורי.

בהושענא רבא אנג'לו הודיע לי שהוא הולך לשיעור עם המורה הראשון (זה שלא נותן לשאול שאלות) בבית של מישהו. שאלתי אם מותר גם לנשים לבוא - והמורה ענה "כמובן, אין לי שום התנגדות לנשים". הלכתי איתו והיינו קבוצה קטנה מאוד, ארבעה גברים ושתי נשים (האשה השנייה הייתה אשתו של בעל הבית). השיעור היה מעניין מאוד (כבר שכחתי כמה הוא מקורי!), וכמובן - הייתה לי שאלה, אבל לא שאלתי, אלא הסתכלתי לו בעיניים והעיינים שלי שאלו... ובסוף הוא אמר "תשאלי, תשאלי!", שאלתי, הוא ענה, הרחבנו את השיעור והיה מעניין מאוד!! אז גם המורה הזה נותן לשאול שאלות כשנחה עליו הרוח (כנראה בקבוצה קטנה זה יותר קל. בקבוצה גדולה כל אחד מעלה את הרעיונות שלו, וזה עלול להסיט את השיעור לגמרי מהכיוון המקורי שלו, ולבלבל את המורה).

אחרי החג הייתי בשיעור אצל המורה השני, השמרני, והוא נתן שיעור כל כך מקורי שהיה מאוד מעניין, וזה כנראה הגרעין שבו הוא ימשיך כל השנה!! יש לי מזל!! אבל השנה אני אצטרך להשתמש בכל תרגילי הלוליינות האפשריים כדי להספיק גם ללכת לשיעורים וגם לבקר אצל הנכדים, וגם לעבוד (גם את זה צריך - לפעמים!).

אם כבר אני מדברת על השיעורים, אני מוכרחה לתת קמצוץ מהם: השיעור הראשון היה על פרשיות בראשית ונח לפי ההגות הפרשנית של הרב משה לוריא (רב בן זמננו, ויש לו סדרת ספרים בשם "בית גנזי"). הרעיון המרכזי היה: הקשר בין "ארץ" ל"רצון" (של הבורא) ו"אדמה" לדימוי (כמו בפסוק[ישעיהו יד, 14] אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן") - בתחילת הבריאה האדמה שיקפה את רצון הבורא (וגם אז היא "התמרדה" כשהוציאה "עץ עושה פרי" במקום "עץ פרי עושה פרי" עץ שטעמו כטעם הפרי), והרעיון המקורי של הקב"ה היה שגם האדמה וגם האדם שנברא ממנה ישקפו אותו ויהיו איתו בקשר, אבל בגלל שהאדם השחית את דרכו, גם האדמה נשחתה (למשל אצל קין האדמה  [בראשית ד,יא] "פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:"), ועוד יותר בדור המבול, והקב"ה התרחק יותר ויותר, עד שנאלץ "לטהר" את האדמה על ידי המבול ולסלק ממנה את התכונה של הקשר איתו. האדמה היחידה שלא טוהרה במבול היא ארץ ישראל, לכן עליה נאמר ביחזקאל כב,24  "בֶּן-אָדָם אֱמָר-לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם:" ולכן גם צריך להתמודד איתה יותר, וגם - יש בה אלמנטים של גילוי רצון הבורא ושל קשר עמו, המתבטא גם ע"י נבואה,   ולכן היא "מקיאה" את מי שמשחית את דרכו. (ויקרא יח, 28-29). וגם - הוא הפנה את תשומת לבנו לכך שמחטאם של אדם וחוה הקב"ה מתרחק יותר ויותר מבני האדם, ולא נותן להם חוקים- עד נח לאחר המבול - המטרה המקורית היתה שבני האדם ידעו בעצמם איך להתנהג ויהיו קרובים אל הקב"ה, אך הם קלקלו, ואז חלה התרחקות הדדית בין הקב"ה ובני האדם, ולכן הקב"ה נאלץ לבחור לו קודם את נח ואחר כך את אברהם, ולבסוף עם ישראל קיבל את התורה, והשכלול של העולם המשיך. זה ממש על קצה המזלג.

בשיעור השני, שהיה על הפטרת פרשת נח (ישעיה נד,1-17) "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'", שם מדובר על הנחמה והשיבה מהגלות, ושם היחסים בין ה' וישראל מדומים ליחסים בין איש ואשתו, על העליות והמורדות שבהם. המורה לימד את הפרק לפי התפיסה המסורתית המבוססת על התנ"ך כפי שהוא לפנינו, שהנבואה נאמרה על ידי ישעיהו בן אמוץ כ-200 שנה לפני חורבן הבית הראשון (בניגוד לתאוריות מחקריות שמיחסות את הנבואות מישעיה מ-סו לנביא אחר או לשני נביאים אחרים, מתקופת הגלות), וזאת במטרה לתת לעם ישראל פרספקטיבה, שידע שגם כשילך לגלות המטרה היא לא עונש, אלא תיקון, וכשיגמר התיקון העם יחזור במצב טוב יותר (כי רבים בני שוממה מבני בעולה = בגלות צמחו הרבה חכמים, יותר מאשר היו חכמים ונביאים בארץ ישראל בזמן הבית) ויגיע למצב שישכח את כל העוונות, הבושות והצרות (את זה הוא כיוון לתקופה שלנו, אחרי 2000 שנות גלות, ולדורות הבאים אחרינו). למעשה, מה שהמורה עשה כאן זה "הפוך על הפוך" בעוד שהחוקרים תוהים לשם מה נביא צריך לנבא על נחמה זמן רב לפני החורבן (אף על פי שכבר צפה להם חורבן), הוא מפרש את זה כ"אדרבא זה חשוב לעם לדעת את הדברים לפני החורבן והגלות, כדי שידע לתקן עצמו". ובתחום הדימוי - כמו שהאיש נפרד מאשתו לזמן מה, כדי שהיא תחשוב על הדברים ועל מצבה ותחזור אל אישה אחרי תיקון היחסים, כך הקב"ה עם עם ישראל. (טוב, הוא שמרני ומדגיש ש"האיש מקדש את האשה ולא האשה מקדשת, האיש מגרש וכו', אבל כשמדובר על היחסים עם הקב"ה הדימוי מתאים). אינני יודעת אם הצלחתי להעביר את הרעיון, אבל מצא חן בעיני עצם הרעיון של גלות כתיקון, ושל "תכנון התיקון". (כמו שהוא הסביר, אם מדובר על עונש, העונש יכול לחזור. אם מדובר על תיקון, הדבר שתוקן לא יקולקל עוד). בתור "ממלכתי" הרב הזה אומר שאנחנו היום הרבה פחות גרועים ממה שהיינו בימי בית ראשון, ושני, ושיש עיוותים שתוקנו ולא קיימים יותר, לכן הוא צופה לנו תקווה בהמשך חיינו בארץ (למרות שיש הרבה מה לעשות)... עכשיו אני מבינה קצת יותר איך הוא יכול להיות אופטימי כל כך...