שושנת העמקים

אני אוהבת ספרים והם נחוצים לי כמו אוויר לנשימה.

בילדותי קניית ספרים היתה חגיגה, והשיא היה בשבוע הספר העברי. היינו מצטיידים בכמה סלי שוק, והולכים לדוכנים, שם היינו מחפשים בין הספרים, מעיינים בהם קצת וממלאים את הסלים (ונשארים "וחצי תאוותנו בידנו"). אחר כך היו לנו חודשים של תענוג משפחתי, בהם היינו קוראים בספרים ואחר כך משוחחים עליהם ליד השולחן.

ההורים שלי עד היום קונים כל ספר שמעניין אותם לקרוא, ויש להם בית קסום מלא כונניות ספרים מהרצפה עד התקרה (בגובה כארבעה מטרים). הספרים הם בתחומים מאוד מגוונים: תנ"ך, תלמוד, מחשבת ישראל, פילוסופיה כללית, ארכאולוגיה, היסטוריה, אמנות, מוזיקה, ספרות עברית וכללית, ספרי בלשים  (ועוד הרבה) - הכל מכל כל! פעם אמרתי להם שאני לא צריכה לנסוע לחופשה, מספיק לי לבוא ולקרוא אצלם. (החוויה לא כמו בספרייה רגילה, כי שם אני גם מוקפת בתמונות ובחפצי אמנות, ואם נמאס לי לשבת בבית אני יכולה לצאת למרפסת שהיא גן פורח).

אמנם לא ממש עשיתי את זה, אבל אני משתעשעת ברעיון.

כמו שאתם מתארים לעצמכם, התפוח לא נפל רחוק מהעץ, וגם אני אוספת ספרים. יש לנו בבית כונניות ספרים בכל חדר, ויש לנו ספרים מכל מיני תקופות בחיינו. כשאני רואה ספר חדש שמעניין אותי לקרוא, אני מתמלאת חשק בלתי נשלט לקנות אותו ולקרוא בו כאן ועכשיו ומיד - אבל הפרדוקס הוא שעדיין לא קראתי את כל הספרים שקניתי מתוך כוונה אמיתית לקראם! חוץ מזה, כשאני נתקלת בעבודה בספר חדש מעניין - אם אני יכולה לשאול אותו, אני עושה זאת, כך שיש בבית תחרות מתמדת בין הספרים - איזה מהם אקרא קודם (כמובן - בסוף הזוכה הוא הספר מהספרייה, כי צריך להחזיר אותו!). לפעמים אני גם מקבלת במתנה מהורי את הספרים הכפולים שלהם - אותם קנו בלי לזכור שהם כבר שוכנים אחר כבוד בביתם...

בבית שלנו יש הרבה פחות מקום מאשר בבית הורי, ואנג'לו שלי זקוק להרבה יותר שטח פנוי על הקירות, כדי לא להחנק - וזאת אף על פי שגם הוא אוהב לקרוא וגם שואל ספרים בספרייה (אחרת), כך שאני לא יכולה להשתולל כרצוני. וכאן בא לעזרתי רעיון ה"דילול" (weeding) של הספרים. זה מושג בספרנות שמדבר על הוצאת ספרים לא שימושיים מהספרייה, כדי לפנות מקום לספרים חדשים. כשלמדתי על המושג, חשבתי שזה חילול הקודש, אבל עכשיו אני כבר מבינה אותו על בשרי (אם אנחנו לא רוצים שהספרים יגרשו אותנו מהבית, ואם אנחנו רוצים לקרוא ספרים חדשים - אין מנוס). אני כבר נתתי כל מיני ספרים ישנים שהפסיקו לעניין אותי, או שקראתי אותם כבר הרבה פעמים, או שקניתי ואחרי שקראתי - לא אהבתי אותם - וראה זה פלא, העניין די מצא חן בעיני, זה נותן הרגשה של התחדשות, של דינמיות, זה מאפשר לי לבדוק את עצמי מה מעניין אותי ומה לא, וזה טוב. ויחד עם זה - נמשיך להחזיק כונניות עמוסות בספרים בכל חדר ולקרוא ולקרוא ולקרוא - איזה כיף!

כמובן - בדרך כלל אני עושה סדר כזה לקראת פסח - או אם יש לי תוכניות רכש... ונכון שזה לא כל כך קשור לחמץ, אבל הייתי מוכרחה לבדוק איזה ספרי ילדים יש לנו בבית, כדי שיהיה לי מה להביא לנכדים כדי לספר להם סיפורים בחג.

איך אפשר להמליץ רק על ספר אחד? בבלוג שלי יהיו כמה.

1. התנ"ך - אפשר לקרוא בו שוב ושוב  וכל פעם למצוא בו טעמים אחרים. הוא מדבר אלי על כאן ועכשיו, ולא  רק על התקופות בהן נכתב.

2. מלאכיה נרדמו כולם  / מאת מירה מגן. סיפורה של אשה בת ארבעים בתקופת משבר בחייה, כאשר לכאורה לא חסר לה דבר, אבל תוקפים אותה געגועים לא מוסברים... המשבר דוחף אותה לחשבון נפש על חייה, ותוך כדי כך היא בוחנת את ילדותה, משפחתה הדתית, עזיבתה את הדת, חייהם של ארבע אחיותיה ואחיה שבחרו כל אחד מסלול חיים שונה. יש כאן תיאורים רבי קסם של הווי חיים דתי וחילוני, התבגרות, יחסיה עם ילדיה, וכו'. 

זה ספר שקראתי וחזרתי וקראתי הרבה פעמים.

3. אל תכה בקיר / מאת מירה מגן. רומן על צעירה ממושב דתי בצפון הארץ, המאוהבת מאז גיל 14 באלמן, השומר לדעתה אמונים לאשתו שמתה בלידת ביתה. היא מנסה לגלות את סיפור חייה של אשתו, ותוך כדי כך מנסה לחפש את דרכה היא, עוברת לירושלים, קושרת קשרים בלתי מספקים, מנסה לפלס לעצמה דרך אל אהובה... 

כמו בספר הקודם שהזכרתי - נהניתי מהלשון, מתיאורי ההוויי, מהלבטים, וקראתי בו בלי סוף.

4. חמסין וציפורים משוגעות / גבריאלה אביגור-רותם. עוד ספר שקראתי בלי סוף: סיפורה של דיילת ישראלית בת 40 הנאלצת לחזור לארץ ולהתמודד עם צוואה קשה ועם כל מה שהוסתר ממנה על נסיבות הולדתה. סיפור הוויי החיים של צעירים צברים בני הדור השני לניצולי שואה, משנות החמישים ועד היום. ספר מעמיק, במחשבות, בלשון, בתיאורים...

בגיל ההתבגרות: הספר המנצח היה: נשים קטנות / לואיזה מיי אלקוט.

ויש עוד הרבה - די להפעם!

ומה כל זה אומר? שהספרים האלה עוברים מהסלון לחדר השינה!!!

בפוסט הזה כבר כתבתי על הספר. הפוסט הזה מיועד רק למי שכבר קרא/ה. קיוויתי שיתעורר דיון בעקבות מה שכתבתי, אבל זה לא קרה, לכן אני פותחת שוב את הדיון.

מעבר לביקורת שכתבתי על הספר, יש בו גם קטעים מרגשים מאוד. למשל - הקטע שבו היא מתארת את חג הפורים בישיבה, ואת הדרך שבה בחורי הישיבה והרבנים השיכורים מגלים את מה שמתרחש בנפשם: מתגלות נשמות עדינות שמתגעגעות לגאולה, למשיח, למקדש, וזה משהו אמיתי כי הוא יוצא מהלב של שיכורים במצב שבו העכבות נושרות. יש גם בסצנה הזאת רמז (בדיעבד) לסיבה שבגללה האהוב של שלומציון נפרד ממנה, אם כי היא לא קלטה אותה בזמן אמת.

התגליות שהיא מגלה בסוף הספר הן המרגשות ביותר (והמעציבות): אחרי שהיא חייתה עשרים שנה בהרגשה שהיא לא היתה מספיק צדיקה בשביל יאיר אהובה, מתברר לה שהוא עזב אותה בגלל שהוא חשב שהיא יותר מדי נשגבה בשבילו ושהוא לא יוכל לעמוד בציפיות שלה... אחרי שהיא חשבה שהוא כנראה לא אהב אותה, מתברר שהוא לא הפסיק לאהוב אותה, ושהוא חשב שהיא לא אוהבת אותו! למעשה, כל חייו הוא "התפרנס" מן ההון הרוחני שרכש כשהוא היה החבר שלה! ואשתו לאה - שהיא העריכה אותה כבחורה טובה וטהורה, מסוג הטהרה שהיא רק יכלה לחלום עליה - התברר שלאה קנאה בשלומציון וחשבה שהיא כל כך נשגבה שאי אפשר להגיע לדרגה שלה, ושבעצם היא רצתה את יאיר רק כדי להדבק מהנשגבות של שלומציון! איזו החמצה!

ובסוף יוצא ששלומציון שהתאמצה להיות נשגבה כדי להיות ראויה ליאיר - בעצם גרמה ליאיר להיות נשגב כדי להיות ראוי לה! איזו השפעה הדדית של שני בני אדם, והאם הקשר ביניהם היה יכול להצליח? האם כל הנשגבות הזו היתה אמיתית להם? אילו היו מתחתנים האם האשליות שלהם זה על זו היו מתנפצות? מי היתה אמיתית יותר: שלומציון הדתית המאמינה והאידאליסטית, או שלומציון האמנית המורדת, שמנסה להמריד את שכנתה החרדית אסתר'קה (למשל)?

כל אלה שאלות מעוררות מחשבה, שבגללן היה כדאי לקרוא את הספר!

מי שקרא/ה את הספר מוזמן/נת להגיב כאן.