שושנת העמקים

על הפיגוע בישיבת מרכז הרב

ולפני שאני ניגשת לעניין: יש לי בעיה עם המהירות שבה נושאים חמים מתחלפים. לנושא הזה נתנו בקושי חצי יום. איך יתכן לחשוב שאחרי חצי יום כבר אפשר לעבור לסדר היום על רצח מחריד כזה? הרי בקושי עברו ההלוויות? נכון שיש עוד נושאים שקשורים לתאריכים (יום האשה הבינלאומי, פורים...) אבל בכל זאת מה הפרופורציות?? לדעתי כשהמציאות האקטואלית מכתיבה נושא חם (רותח!!!) שמתערב בשגרה, אולי צריך לתת יותר מנושא חם אחד במקביל? בכל אופן, אני עדיין לא עברתי לסדר היום, למרות שגם אני ממשיכה בשגרה...

הכאב הראשוני על הטבח הזה היה כזה שלא אפשר לי כלל להגיב. זה לא קשור רק לכך שהקרבנות שייכים למגזר שלי ואני מכירה את ההורים של אחד מהם (היינו אצלם בניחום אבלים). זה גם נובע מכך שבן אדם לוקח רובה ויורה בילדים בני 15 (ברובם) שישבו בספרייה ולמדו תורה, אחרי שחזרו מתפילה בכותל, ולפני המסיבה של "משנכנס אדר מרבים בשמחה"!!!???

וכמובן במישור העליון ישנה השאלה על הקב"ה למה נתן להם לההרג?? אני לא רוצה לדבר על המחבל, אלא על הקב"ה ומה זה אומר עלינו ועל הקשר שלנו איתו, לפי הרגשתי.

ביום הלוויה (ל אדר א) התנגן לי כל הזמן המשפט: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים (שיר השירים ו,ב). את הפסוק הזה אומרים בדרך כלל כשאדם צדיק מת בגיל צעיר... דודי - כלומר הקב"ה ירד לגנו - לעולם, ללקוט שושנים - לקטוף את הפרחים הכי יפים... כמו שאומרים "הכי טובים מתים". ואנחנו לא יודעים ולא נדע למה...

בשבת - א אדר ב, היום השני של ראש חודש אדר - בבית הכנסת, התחלנו לשיר את ההלל, כשנעשה מאמץ בתפילה לשמור על החגיגיות שהופרה. ההלל היא אחת התפילות האהובות עלי ביותר, והפעם בזמן ההלל הבכי שלי התפרץ ללא מעצור. קשה מאוד להמשיך לשיר ולהלל נוכח אסון כזה, אבל הרגשתי בבירור שיש קשר הדוק בינינו ובין הקדוש ברוך הוא, ועצם העובדה שבכל הדורות עם ישראל המשיך להלל את הקדוש ברוך הוא למרות כל האסונות שעבר היא זאת ששמרה עלינו כעם... היו הרבה אבלים בבית הכנסת שאמרו קדיש (בלי קשר לפיגוע) אבל ההרגשה היתה שהם אומרים גם על הנרצחים...

דבר תורה יפה אמר הגבאי בבית הכנסת: כאשר אדם נפטר ואין לו קרובים שישבו עליו שבעה, ממנים עשרה אנשים תלמידי חכמים שישבו שבעה בביתו, ושאר אנשי הקהילה באים לנחם אותם, וזה כדי לומר שעם ישראל כולו מתאבל על כל יהודי שנפטר. 

בשעת ניחום האבלים, רב אחד אמר שכאשר אנשים צעירים וצדיקים נהרגים, אומרים עליהם שהם התנדבו למות כדי לחסוך מעם ישראל כולו צרה גדולה יותר. כמובן אומרים את זה כדי לנחם את המשפחות. אבל אני נחרדת למחשבה שהיתה צריכה ליפול על עמנו צרה גדולה יותר... אוי ואבוי, ומה אנחנו צריכים לעשות???

ההרגשה הפנימית שלי היא שאנחנו צריכים להשלים את מה שנקטע, את מה שאותם צעירים לא הספיקו לעשות: להרבות בלימוד תורה ובמעשים טובים. שכל אחד יוסיף במעשים טובים בכל מה שהוא יכול, ובכל תחום שמדבר אליו, והלוואי שהקדוש ברוך הוא יאמר לצרותינו די!!!!!!

והערב למדתי בשיעור בספר תהלים את המזמור שחז"ל מייחסים לפורים: תהלים כ"ב, הפותח במלים:  לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר;    מִזְמוֹר לְדָוִד.   אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי;    רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי...

חז"ל אומרים שהמזמור מתייחס בנבואה לאסתר המלכה, ואילת השחר היא סוף הלילה, כאשר הירח והכוכבים שקעו, והשחר עדיין לא עלה, ואז החושך מכסה את העולם. זאת מטפורה על תקופת הסתר הפנים של הקב"ה, על התקופה שקודמת לגאולה, ואז הצרות הן גדולות ועצומות ונראה כאילו לעולם לא תסתיימנה, אבל דווקא אז הגאולה קרובה ביותר, כמו במגילת אסתר. ואני מקווה שאכן כך המצב היום ושגם כעת המצב הזה יבשר את השחר שיעלה, כמו שמופיע גם בהמשך המזמור: יִרְאֵי יְהוָה, הַלְלוּהוּ    כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ; וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ,    כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.   כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי    וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ; וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו    שָׁמֵעַ. ... (דרך אגב, גם כאן מוזכר ההלל!)

וכמו כולם, גם אני נמצאת בעיצומן של ההכנות לפורים, שאני מתכוננת אליהן בשמחה, ומתכננת לחגוג אותו עם המשפחה. העצב והשמחה משמשים בערבוביה. מקווה שהשמחה תנצח את העצב.