אתמול התחלתי לכתוב פוסט טיוטא מודאג ועצוב על יום העצמאות ה-60, אבל הלכנו לתפילה חגיגית, שכללה גם מסיבה, שירה בציבור, דרשות קצרות, סרט, וכל אלה שינו לי לגמרי את נקודת המבט. אני שמחה וחוגגת ומתרגשת, ואת הבעיות אני שומרת לתשעה באב... ואחרי התפילה ראיתי את הזיקוקים. אני רואה אותם כל שנה אבל תמיד נהנית מהם.
לא עשינו משהו מיוחד היום, חוץ מהתפילה החגיגית (גם בבוקר), קריאה, צפייה בחידון התנ"ך. התפעלתי מאוד מהידע של כל המתמודדים, כולל המתמודדים מחו"ל. כל הכבוד להם! והכלה - כל כך עדינה וצנועה!
הלכנו לבקר בפארק גילה - יש לנו נוף מדהים כל הדרך, וגם הפארק יפה - ושם צפינו בילדים המשחקים ובמשפחות הממנגלות (זה היה אחר הצהרים, לכן לא היה הרבה עשן), וחזרה הביתה - הישר לצפייה בטקס קבלת פרס ישראל.
השנה התרגשתי מהטקס במיוחד. התגלה בטקס כל כך הרבה טוב בעם ישראל (כל המקבלים פרס על מפעל חיים: עזר מציון, מועצת תנועות הנוער, הסוכנות היהודית, תנועות נעמ"ת ויצו ואמונה, פרויקט פר"ח), כל כך הרבה כשרונות והישגים! ו... נהניתי מאוד מהנאום של פרופ' אניטה שפירא בשם מקבלי הפרס. היא כל כך התרגשה! ודיברה על היות רבים ממקבלי הפרס פליטי שואה, על תקומת המדינה מאפר השואה, על החזון למדינת ישראל, חזון המשותף לכולנו - לבנות מדינה מתוקנת, הבנויה על צדק חברתי ותמיכה בחלשים בחברה, על מצוינות מדעית... קשה לי להעביר את תוכן הדברים, אולי אמצא קישור. התרגשתי במיוחד מחלק ממקבלי הפרס: הבמאי ומייסד בתי הספר למשחק ניסן נתיב (חבל שנפטר לפני קבלת הפרס) הסופרת אידה פינק - סופרת ישראלית שכותבת על השואה בפולנית, סיפורים אישיים, בטון מינורי - מזל שהספיקו להעניק לה פרס כשהיא בחיים! היא הגיעה בכסא גלגלים, מובלת על ידי בתה [?], המתרגמת נילי מירסקי, הבמאית רינה ירושלמי, הפרופ' לתלמוד דוד הלבני... לא מצאתי קישור לנאום עצמו, אבל אולי יפורסם בהמשך באחד האתרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שושנת העמקים
