שושנת העמקים

חברון, עיר האבות, העיר שבה דוד המלך התחיל למלוך (שבע שנים ושישה חודשים), העיר שבה חיו יהודים עד פרעות תרפ"ט, שבהן נרצחו בעינויים 67 יהודים ורכושם נשדד על ידי הרוצחים! העיר שהיה ראוי ליישב ביהודים מאז מלחמת ששת הימים, ומיושבת כיום על ידי יהודים מיוחדים במינם, שלא נרתעים ממצב ביטחוני גרוע, מהתנכלויות הערבים להם, ומהתנכלויות הממשלה היהודית להם!

לדעתי - התנכלויות הממשלה (ולא רק הנוכחית) לתושבים היהודים בחברון היא חרפה! אני מפנה לדו"ח מפורט על האפליה שנוקטת הממשלה והאפוטרופוס מטעמה, בניהול הרכוש היהודי בחברון. לדו"ח זה יש חשיבות רבה בהתייחסות לארועים האחרונים. הדו"ח הוכן על ידי היישוב היהודי בחברון ועורכי הדין מטעמו. עיינו כאן.

אני חווה את מעגל השנה היהודי בצורה חזקה ועמוקה.

כמובן, עכשיו יש לי הזדמנות נהדרת: חודש אלול: חודש התשובה, החודש שרואים בו ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", כלומר חודש של אהבה הדדית בין הקב"ה וישראל, החודש שבו הקב"ה - המלך - "יוצא לשדה" לפגוש את נתיניו, ונותן להם אפשרות יקרה מפז להתקרב אליו.

ודווקא בחודש כזה קשה לי. אני חווה התנגשות מסויימת בין מעגל השנה הכללי - במובן של מחזור של עבודה וחופשה לבין השנה היהודית. כשמגיע הקיץ, מגיעה תקופת האבל על חורבן בית המקדש, אותה אני חווה בשנים האחרונות בצורה מאוד קשה ועמוקה. אחרי תקופה זו קשה לי לעלות בחזרה. אני רק מחפשת אפשרות להתפרק ולצאת לחופשה חסרת אחריות שבה אני לא אעשה שום דבר מיוחד ולא אתן דין וחשבון לאף אחד. תקופה שבה לא אצטרך לטלפן לאף אחד, לא לחשוב על חובותי, לא לזכור מי אני ומה אני ולשם מה אני חיה.

 ומצד שני, זה כבר לא מתאים לי "להזרק" ככה, כי אני מאוד מודעת למה שאני ולמה שאני רוצה לעשות, וגם להפסדים שכרוכים ב"היזרקות" כזאת.  (דרך אגב, במדרש איכה רבתי מקשרים את המילה "אֵיכָה" עם השאלה של ה' את האדם "אַיֶּכָּה" כלומר אי-כה, איפה אתה, למה אתה לא אתה עצמך? למה אתה מסתתר מפני?). אולי הבעיה שלי היא שאני תופסת את ה"תשובה" כדבר מאוד כבד של חשבון נפש, אבל יש בה גם המימד של ההתקרבות אל הקב"ה (לדוגמא: דווקא בתקופה הזאת פתאום אני לא מרוכזת בתפילה, כשכל השנה לא היו לי בעיות בתחום זה...).

בעצם, יש לנו כלי להתקרב אל הקב"ה אחרי ימי "בין המצרים" והוא שבע ההפטרות בשבועות שאחרי תשעה באב, שהן הפטרות של נחמה "שבע דנחמתא" שהן בין טו באב לראש השנה, ובעצם הן מסמלות יותר מכל את הקימה מהאבל ומהחורבן שמסמל את הריחוק בינינו ובין הקב"ה וצעידה במסלול הגאולה והתקרבות מחדש אליו. 

נסיתי לחשוב: במה אני צריכה לחזור בתשובה? ואני חושבת שהבעיה שלי שבכל פעם שאני צריכה  להתקשר או לכתוב למישהו, כדי לעזור או כדי להדק את הקשרים - אני דוחה את הדבר עוד ועוד. הפעם "שמתי נפשי בכפי" והתקשרתי למישהו (שאני לא מכירה) כדי לברר אם הוא רוצה למכור את הדירה שלו שבשכנותנו, כדי לעזור לחברה טובה שמחפשת. האיש היה מאוד נחמד, ואמר לי שעדיין לא החליט, ובעקבות זה היתה לי שיחה שמחה ומלבבת עם החברה שלי... אז זה היה כדאי. אני מנסה באמת לתקן את הדברים האלה, ואולי בעקבות זה גם אתקרב יותר לקב"ה...

בדרך כלל אני מגיעה לשיא בקרבה הזאת, בראש השנה ויום  הכיפורים, וזה מזין אותי לכל השנה. נקווה שגם השנה יהיה כך, ויותר טוב.

מאחלת לכל קוראי כתיבה וחתימה טובה, ושנה טובה ומתוקה! שימלא ה' את כל משאלות לבכם לטובה.

אנחנו בבית. השיפוצים מוצלחים. יש לנו מטבח יפהפה והרבה יותר יעיל. ריצוף חדש, אמבטיה חדשה... פינת נטילת ידיים שלא היתה, תענוג.

החוויות הראשונות בבית היו: משבר! איך אפשר לתאר את זה? אנג'לו שלי פתאום לא הרגיש טוב עם הריצוף (שבחרנו אחרי הרבה מחשבה). אני - ראיתי קודם כל את מה שלא שיפצנו: למשל: למה לא ריצפנו את כל הבית, למה? (כמובן - מפני שאילו היינו עושים זאת היינו צריכים להעביר את כל הרהיטים למקום אחר, לפרק ארונות קיר, לארוז את כל הבית, וקרוב לוודאי שהיינו יוצאים מדעתנו!), למה לא צבענו את הדלתות? (בשירותים ובאמבטיה כבר אי אפשר לעשות זאת בלי לפרק את הדלתות). אחרי זמן מה, אנג'לו התרגל לריצוף, ואני כבר לא רואה את מה שלא עשינו (בעצם אין לזה סוף, יכולנו לבנות את כל הבית מחדש. לרוע המזל - יש לנו שכנים שהוסיפו חדרים ומרפסות ותוך כדי כך אכן בנו את כל הבית מחדש, אבל אנחנו לא בראש הזה). סך הכל אני באמת מרוצה ממה שעשינו, ויכול להיות שנעשה בעתיד עוד כמה דברים קטנים, תיקונים נחוצים וזהו.

בכל אופן סך הכל אנחנו מרוצים.

טיפ אחד: אם אתם לא רוצים "ללקק" כל הזמן את רצפת המטבח, אל תעשו רצפת גרניט פורצלן! זה מה שאנחנו עשינו, וכולם המליצו על זה (כי קל לנקות) ואמרו שכדאי לקחת ריצוף מט כי הוא לא כל כך מתלכלך. בסוף - כל טיפת מים מלכלכת אותו, ונעלי הקרוקס שלי משאירות עקבות, תוך כדי הספונג'ה, אני חייבת לנקות בצורה מתוחכמת שבה לא דורכים על אותו מקום פעמיים... ונכון - קל לנקות את הכתמים - "ויש" אחד עם סמרטוט רטוב מספיק, אבל צריך לעשות את זה כל הזמן!  הפתרון: בהתחלה באמת ניקיתי את הרצפה כל הזמן, אבל עכשיו - משתדלת לא להרטיב, אבל מתעלמת מתאונות קטנות... כדי שהבית ישרת אותי ולא אני אותו.

נ.ב. מישהו יודע על נעלי בית שלא משאירות עקבות?