שושנת העמקים

בתום יום הכיפורים: היתה תפילה מרגשת!!! קצת עצוב לי שהיום הסתיים.

יש לנו בבית הכנסת שליחי ציבור שיודעים לבחור את המנגינות ולרגש, ומרגישים שהם מתפללים מהלב. בעקבות הפוסט של ביילע על הסליחות הספרדיות העליזות וסליחות האשכנזיות הכבדות ומעוררות הבכי, שמתי לב בתפילה (האשכנזית), שבתפילת שחרית יש בעיקר פיוטים שמחים, המהללים את ה', ובתפילת מוסף יש יותר פיוטים כבדי ראש, המתרכזים בבקשת הסליחה, בעוונות וכו'. בתפילת שחרית התרגשתי במיוחד מהפיוט (שאומרים אותו גם בשבת רגילה) "האדרת והאמונה לחי עולמים" שהוא רשימה של שבחים לקדוש ברוך הוא, בסדר הא"ב - ששרנו אותו במנגינה של השיר המלווה את החתן והכלה לחופה (לא מצאתי קישור למנגינה הזאת, אבל חישבו על מנגינה עליזה שנפוצה מאוד בחתונות דתיות), וזה סימן לי את המוטיב של היחס בין הקב"ה וכנסת ישראל כיחס של חתן אל כלה (או הדוד והרעיה בשיר השירים). שמח שמח, אבל הדמעות שלי זלגו בלי מעצור (היה קטע מצחיק שבו - עם הדמעות שלי - שאלתי אשה אחת שבכתה, אם קרה לה משהו, והיא ענתה "לא, אני מתרגשת!" כאילו שכחתי שגם אני באותו מצב). דרך אגב, גם  את הוידוי שרים האשכנזים בעליזות מוזרה "אי אי אי... אשמנו, בגדנו" וזה מזכיר לי את השירה הספרדית של "אדון הסליחות" שביילע הביאה בפוסט שלה. פעם הסבירו לי שהעליזות היא מכוונת, כי ככל שהחטאים יותר כבדים, כך אנו שמחים יותר שה' יסלח לנו עליהם, ושאנחנו מנקים אותם ומסלקים אותם מעלינו.

שליח הציבור של מוסף הוא איש שלחם במלחמת יום הכיפורים במסגרת גדודים של ישיבות הסדר, והוא איבד שם הרבה חברים. כל שנה הוא נותן דרשה בליל יום הכיפורים, ומתייחס גם למלחמה [השנה הוא דיבר על אבני דרך בחיינו: השבת, יום הכיפורים, השמיטה, הקמת מדינת ישראל, ומלחמת יום הכיפורים] . התפילות שלו מרגשות עד דמעות והוא עצמו מתרגש מאוד, וזה מורגש. במיוחד אני רוצה לציין את תפילות ה"יזכור" הכלליות לחללי צה"ל, ולקדושי השואה. הוא אומר אותן בפירוט רב ובראש וראשונה הוא אמר תפילת יזכור לחללי מלחמת יום הכיפורים.

עוד פוסט מרגש מאוד בנושא יום הכיפורים: o_k

 כל החג הזה היה חג של התעלות, אני עדיין נרגשת, אך קשה לי לתאר את הכל. ואני מקווה שנוכל להמשיך בכוח ההתעלות הזאת כל השנה. גמר חתימה טובה לכולם!

הלכתי לראות את הסרט "עקבות בחול" - סרטם של יואב אליצור ורויטל שטרן על טלי חטואל וארבע בנותיה הי"ד, וחזרתי נרגשת עד דמעות. (הסרט הוצג בהיכל שלמה בירושלים)

להזכירכם, טלי חטואל וארבע בנותיה נרצחו כשהיו בדרכן ממושב קטיף לאשקלון, שם טלי היתה צריכה לעבור בדיקת אולטרסאונד, ואחר כך הן היו צריכות לעשות עבודת שכנוע לקראת משאל המתפקדים בליכוד על תוכנית ההתנתקות.

הסרט היה בעיקר על התמודדותו של הבעל/האב דוד לאחר הרצח. הוא התגלה כאיש מאוד מרשים, שהחליט שאם הוא נשאר בחיים, כנראה יש לו תפקיד, ואסור לו לטבוע בצער (למרות שהיה קשה). הוא המשיך לעבוד כמנהל בית ספר באשקלון, המשיך לצאת להפסקות ולשוחח עם הילדים. וראו איך הוא עזר לילדים שישבו בפינה בודדת...  המשיך לשחק עם הילדים של החברים שלו, ועזר לכולם להתמודד עם האבל שלו, ולא להיות במבוכה איתו. הוא ניהל מבצע חינוכי בבית הספר  לזכרן של טלי והבנות, מבצע ששילב תוכנית נגד אלימות, ותוכנית מיוחדת להמנע מדיבור לשון הרע (כי אצלם בבית הקפידו על כך מאוד), והוא שיתף בתוכנית את כל הצוות, כולל השרתים ונהגי ההסעות. בסרט ראיינו את אחד הנהגים שתאר כמה היה נעים לו שכל ילד שעלה לאוטובוס אמר לו שלום יפה, ושאף ילד לא זרק פסולת באוטובוס, ולא קלקל כלום...

גם הראו את התושבים, איך הם עשו תורנות וכל אחד בא להיות איתו בבית כדי שלא יהיה לבד, ואיך הנשים בישלו לו ארוחות ואשה אחת שהיתה היוזמת, הביאה לו כל יום שלוש ארוחות...

הראו כמובן את ההכנה שלו לעזיבת הבית, ואת עזרתה של אחותה של טלי, את החיילים שהגיעו, את התפילות הנרגשות שגם החיילים השתתפו בהן באופן פעיל (ובקטע של התפילות לא יכולתי להפסיק לבכות. מספיק שישמיעו לי חלק מה"תפילה לעני כי יעטוף..." ואני ממררת בבכי).

ו... הסרט מסתיים בחופה שלו, עם כתוביות של חלק מהדברים שאמר, ועם התודות להורים של טלי שליוו אותו לחופה וממשיכים לראות בו בן לכל דבר.

זה היה סרט על אדם אציל נפש, ועל משפחתו אצילת הנפש. אני יודעת שבינתיים נולדה לו תינוקת, ואני מאחלת לו ולסיגל אשתו, שימשיכו לבנות בית אוהב ולגדל ילדים באהבה, ושהמשפחה שלהם תעמוד בזכות עצמה, ולא כתחליף למשפחה הקודמת שהיתה לו, עם זאת שהוא יחיה גם עם הזכרונות. לפי מה שנראה בסרט יש לו (ולאשתו) הכוחות לכך. הלוואי אמן!

בעקבות הפוסט הקודם ותגובות שקיבלתי, אני מרגישה צורך להבהיר:

אני לא חושבת שמיגון הוא הפתרון האולטימטיבי. לדעתי צריך לנקוט בפעולה צבאית שתבהיר לאויבינו שאנחנו לא עוברים בשתיקה על הפצצת אזרחים, ושהמחיר שהם ישלמו על כך יהיה כבד. אבל מכיוון שאין זבנג וגמרנו, והממשלה מוכיחה שאפילו מה שאפשר לעשות היא לא עושה, זה חיוני למגן את התושבים, ומהר! זאת בושה שהם חושבים על כך רק אחרי שבע שנים.

הכעס שלי על הממשלה מתעצם, מפני שהאמירה האומללה של ראש הממשלה בתגובה לפסיקת הבג"צ, מבהירה את האטימות שלו: בעוד הוא נוסע לכל מקום במכונית משוריינת ועם צבא מאבטחים, (וגם קראתי שהממשלה בונה מקלט אטומי לכל החשובים) הוא מזלזל בבטיחות של אזרחים פשוטים, מכל הכיוונים. גם בסרוב לצאת לפעולה נרחבת, וגם בסרוב למגן. ועוד לא שמענו מהם סליחה על הרס גוש קטיף (כולל צפון הרצועה), שהחמיר את המצב בשדרות ובסביבתה.