בערך בחמש בבוקר רעש המסגדים הבליח לתוך החדר..."אללה...אללה וואקברר...אלללללהההה" ויצר אוירה קסומה. הקשבתי למואזין, עצמתי עיניים ולרגע הרגשתי מרחפת. מדהים כמה קולות יכולים לשנות אנרגיה אצלי.
אומרים שאין כמו ירושלים בלילות, אבל האויר הקר מבחוץ ודמדומי הזריחה הפכו את ירושלים לעיר שאין כמוה בזריחות. כמה שעות קודם לכן שמעתי גניחות מחדר סמוך, שלוו בחריקת מיטה שהרעידה את כל המלון. הבטתי על לולה ישנה לידי ולא הבנתי איך היא מצליחה לא להתעורר מהסימפוניה הסמוכה. זה כנראה האלכוהול שהפיל אותה. לפני כן אני ולולה שיכורות אחרי שיצאנו עם החנפן לפאב ירושלמי. אין ספק שבעיר הקודש מתרחשת לה פארטייה רצינית שלא מביישת את מסיבות הקיץ הלחות בגוש דן. ואין ספק שהירושלמים והירושלמיות הרבה יותר מגניבים מהתל אביבים הפלצנים - אין ערסים, אין פאקצות צפוניות, כולם מושבניקים אמיתיים (כאלה שנולדו במושב) או ירושלמים אמיתיים שזה מסתבר כמעט אותו הדבר. בחורים יפים באופן טבעי בחורות יפות באופן טבעי וכולם מחייכים. אז אחרי שהתחברנו והפכנו לאטרקציה "הן מתל אביב!". "באמת??? מה אפשר לעשות למענכן?" שמחות וצוהלות ומלוות בקוביית חשיש וניירות גילגול עשינו דרכינו לחדר. בכניסה לסמי מלון שמזכיר יותר אכסניית סליז במרוקו פגשנו את הבחורה המדהימה הזאת. היא צינית ומעניינת ויפה ומגלגלת -אליפות. הבטתי בעשן יוצא לי מהפה והשיחה זרמה לכיוונים של מסטולים. זה תמיד מהפנט אותי האפור המופשט שיוצא מריאותיי, שיוצר צורות באוויר ונעלם ונוצר מחדש כמו ריקוד של האוויר. עישנו המון המון חומר. שזה תמיד שילוב מנצח עם אלכוהול. הסכמנו שאין ספק שביום שבו נהיה בבית מלון אמיתי, כזה שלא מתעוררים בו מזוג שמזדיין בחדר ליד כי הקיר מנייר, ובאותו היום אז גם נזרוק טלוויזיה מהחלון בלי רגשות אשם - או אז נדע שבאמת עשינו את זה. או לחילופין שלקחנו יותר מדי הירואין.
אבל הטלוויזיה נשארה במקום ואפילו המיטה לא נשברה כשהגענו וקפצתי עליה.
קודם לכך דישדשנו בחיפושינו אחר הסמי-מלון ששולם באדיבות מקום העבודה. היה קר והרגיש כמו בחו"ל. שאלתי את לולה הרוסייה אם היא לא שמחה שהגענו למוסקבה ובאמת הרגשנו כמו בחו"ל. התהלכנו בסימטאות הציוריות, נשמנו אויר והרגשנו חופש!!!! הבטנו בפאב אחר, מגניב לא פחות שם נחתו עיני על כפיל של פיטר רוט שלאכזבתנו נודע כבעל שיער גב שלא היה מבייש את החתולה שלי. אני בטוחה שלפיטר האמיתי זה לא היה קורה. לכפיל השעיר שלום.
באופן הזוי בשעה שקדמה לכך הייתי במשרד ממשלתי, רחוקה שנות אור מאוירה של שכרון חושים.
אחורה, קדימה, אחורה. אני כותבת הפוך. מסתבר שהזמן כן יכול ללכת אחורה לפעמים. מכונת הזמן מייצרת מילים, שיוצרות משפטים, שיוצרים משמעויות שהן סתמיות בעיני.
לפעמים זה נחמד לדמיין את השעון רץ הפוך. מעניין מה השפן של עליסה היה אומר על זה. אולי הוא היה מפסיק לפחד לאחר למלכת הלבבות.
מצחיק אני כותבת כאן אבל מילים הפכו לחסרות משמעות עבורי. איבדתי ערך במילים. אולי זה סימן שהתבגרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין