Victoria Zaborov

לאחרונה אני מרגישה קושי רב לא להגיב לכל הקשור לשביתות שמתרחשות באוניברסיטאות ברחבי הארץ וכן בבתי הספר. בשנה שעברה תמכתי בשביתת הסטודנטים אשר ניסו למנוע, ללא הצלחה, את העלאת שכר הלימוד. התמימות וכן האשלייה שאכן ניתן להביא לשינוי כלשהו הוביל אותי אפילו להשתתף באחת ההפגנות... (ממש מצחיק לחשוב שבאמת האמנתי שניתן להביא לשינוי במדינה שלנו, וזה עוד אחרי ששירתתי בצבא והכרתי את כל הנפלאות של המערכת הצבאית הן בסדיר והן במילואים).

אני משערת שזהי משמעותה של "התבגרות". בתחילה אתה מהלך לך עם חיוך ענק על הפנים, המשפחה מגוננת עליך מפני זוועות העולם, אתה מאמין שכל ב"ידיים טובות" ושיש סיבה טובה להאמין שמי שנמצא בשלטון יודע מה הוא עושה. עם השנים פתאום תמונה מושלמת זאת מתחילה להסדק. בהתחלה מגלים שבמערכת החינוך כלל לא רוצים ללמד ולהכשיר אותך לעולם, ומעבר לך אתה בכלל לא מעניין אותם בשום דרך. בית הספר הופך לחוויה חברתית בלבד ולתקופה שבה רוכשים את רוב ההרגלים המגונים שמלווים אותך בשארית חייך.

מאוחר יותר המערכת הצבאית שוברת את המיתוס שיש מישהו שבאמת יודע מה הוא עושה. ולבסוף אחרי כל אילה מגיעה שברון הלב הגדול ביותר:

איני באה ממשפחה עשירה ולכן, כמעט כמו לכל אדם ממעמד בינוני, האמנתי שהתנאי להצלחה הוא כסף – "אם היה לי כסף אז הכל היה מסתדר". טיעון מוטעה זה שהביא אותי להרשם לאוניברסיטת תל אביב, להוציא הון תועפות על שכר לימוד, ספרים, נסיעות וכד' כשאני מאמינה בתום לב שכל זה ישתלם בסופו של דבר אם לא במקצוע שארכוש אלא לפחות אני אלמד דברים מעניינים.

שנה א' חלפה לה, הוצאתי בסביבות 11,000 ₪ על שכר לימוד, בסביבות 2,000 ₪ על נסיעות ועוד די הרבה כסף על צילומים וספרים שרכשתי. הכל נראה מצויין עד שפרצה השביתה. כאשר גיליתי שאחרי חופשת פסח אני לא יכולה לחזור ללמוד היתי שבורה, אבל האמנתי שזהי הקרבה שגם היא תשתלם בסופו של דבר. חיכיתי וחיכיתי וכלום לא קרה. כאשר לזרנו ללימודים כל כך שמחתי ללמוד שוב שכל הרגשות העזים נשכחו ונסלחו.

והנה הגיעה שנה ב'. שנה מאוד חשובה בשבילי כיוון שהוספתי חוג נוסף והתחלתי ללמוד יפנית. מגיע ה-21.10 ותראו תראו – שוב אין לימודים. כל כך כעסתי שהחלטתי שאם אני אשב בבית אני אתפוצץ מרוב כעס, ולכן לקחתי את התיק ונסעתי לאוניברסיטה. גיליתי מי הסגל הבכיר ומי הסגל הזוטר ואפילו למדתי שיעור אחד מתוך השלושה שהיתי אמורה ללמוד.

עברו שבועיים מאז תחילת הלימודים ומחר יתחיל השבוע השלישי וסופה של השביתה לא נראה באופק. קשה לתאר במילים מה הפסדתי במהלך השבועיים האלה – נתחיל משיעורי העשרה שלי שבחרתי בכדי להשלים חורים שנוצרו לי עקב השביתה הקודמת, מבואות בנושאים חדשים לחלוטין וכמובן – הפרו"ס שאמור להכין אותי אל עבודת הסמינר שאני אגיש בסוף התואר. למרבה האירוניה הפרו"ס השנה הוא סמסטריאלי ולכן הנזק שנעשה לי הוא בהקף של 8 שעות עד עכשיו והשביתה טרם הסתיימה.

אני לא באה ממקום שמתחיל להתבכיין על הכסף ש"בזבזנו", אבל ההרגשה שלרכוש השכלה הופכת לקשה יותר ויותר לא מניחה לי. כיוון שרציתי להצליח בשנה הראשונה שלי לא יכלתי להרשות לעצמי לעבוד, ובמדינה שלנו גם אם אתה סטודנט אתה חייב לשלם ביטוח לאומי על כל חודש שבו אתה לא עובד – 103 ₪ על כל חודש. החוב שמצטבר בתום שנת הלימוד פשוט לא מאפשר להנות מאבטלה בשנה השנייה גם כן.

נוצרת אצלי תחושה שהתקופה שבה אנו חיים היום תספק תשובה לשאלות הרבות שישאלו על התפתחותה התרבותית של מדינת ישראל הדורות הבאים (אם בכלל יהיו כאילה).

באמת שניסיתי להחזיק את כל הרגשות האלה בפנים, אבל השבוע שמעתי חדשות שהדהימו אותי לחלוטין: מסתבר שברגע ששביתת הסגל הבכיר תסתיים, הסטודנטים יחלו שביתה משלהם בדיוק מאותה הסיבה שהחלו בשנה שעברה. מדהים, לא? מה צריך לעשות כדי לזכות בהשכלה במדינה שלנו? – לשלם הרבה כסף מסתבר שלא עוזר...