CyBeRbLoG |
| 5/2008
פרק 1
פרק 1
אני נוהג במכונית העתיקה שלי ובוהה בכביש שחולף על פניי.
תמונות חסרות משמעות עבור מוח שלא אכפת לו.
עצי דקל פה, בדואי חוצה עם גמל שם.
תמונות שאתה מתרגל אליהן אחרי שעתיים רצופות של נסיעה,
המוח שלך עייף ואתה מסטול מכל האוויר שחובט לך בפרצוף.
שמישהו יסגור את החלונות לעזאזל.
אני מושיט יד אחת אל עבר הכפתור כדי לסגור את החלונות.
אני מושיט יד שנייה אל עבר נגן הדיסקים שהתקנתי במכונית,
מחליף לשיר אחר, להקה אחרת, עולם אחר.
הצלילים האקוסטיים מסדרים לי את הראש
אחרי כל כך הרבה זמן של נסיעה,
ואני מזמזם עם המלודיות היפהפיות.
אחרי דקה אני מושיט את היד שוב כדי להגביר את המוזיקה,
מעל לצלילי הנחירות של חבריי,
שוקע בגלים של המוזיקה.
איך הגעתי לכאן בכלל? אני חוזר אחורה, להבזק הזיכרון שלי...
הצלצול המונוטוני של הפלאפון מקפיץ אותי אל תוך השאלה "איפה אני נמצא?".
לפני רגע הייתי שקוע עמוק בחלום שבו נמלטתי ממשהו-אני תמיד נמלט ממשהו בחלומות,
ורעש חזק ופתאומי באמצע שינה, גרוע בדיוק כמו דלי של מים קפואים.
אחרי כמה רגעים נוספים אני מרגיע את עצמי. זה בסדר, אני אומר לעצמי, זה היה חלום.
אתה בבית שלך.
הבית שלי הוא דירת חדר יחיד ששכרתי במיטב המענק הצבאי שלי.
אתה במיטה שלך.
המיטה שלי היא מזרן קשה שהורג לך את הגב כל לילה מחדש.
עוד כמה רגעים ואני נזכר למה התעוררתי.
אני מושיט את היד הצידה-
כרגע סגרתי רבע מהרוחב של הדירה שלי-
ותופס את הפלאפון המצלצל והרוטט.
"הלו," אני עונה בקול ישנוני.
"מה קורה?"
חבר שלי.
"הערת אותי," אני עונה בשעשוע.
"מצטער, אבל זה משהו שאתה חייב לשמוע."
"דבר."
אילת, כתוב על השלט ואני קורא.
עוד 50 קילומטרים, כתוב על השלט ואני קורא.
אני מחניק פיהוק שמאיים להתפרץ החוצה.
העפעפיים נעשים כבדים לפתע, ורטיבות של עייפות נקווית בעיניי.
אני עוקף את הרכב שנוסע מולי ושוב מנקה את הנוף ממולי
למראה מדברי ונטוש.
אני נזכר בדבריו של המורה לנהיגה שלי,
"אף פעם אל תנהג כשאתה עייף."
אני נוהג כשאני עייף.
החברים שלי עייפים יותר.
הבזק נוסף של העבר מכה בי ושוב אני נזכר...
בשעה עשר בבוקר מצאתי את עצמי עומד בתוך חדר קבלה קטן.
אני לובש מכנסי ג'ינס בהירים שחוקים עם חולצה לבנה ומעליה ג'קט פשוט.
אני מחניק עוד אחד מאותם הפיהוקים שתוקפים אותך כשאתה מתעורר אחרי חמש שעות שינה בלבד.
את הלילות שאתה מבלה מחוץ לבסיס אתה מעביר בשתייה עם חברים אל תוך הלילה.
אחרי שאתה משתחרר מהשירות הצבאי, אתה מגלה שאתה עושה את זה גם ביום. כל יום.
עייפות נצחית ואתה תמיד רוצה לישון. לפעמים אתה פשוט לא יכול.
כמו עכשיו.
החבר שלי עומד לידי בחיוך שחוצה לו את הפנים,
ומהצד השני כמה חברים אחרים שלי שרק עכשיו הגיעו.
אני מהנהן אליהם בעייפות, תופס לכמה מהם את הידיים בלחיצה.
"בוקר טוב," אני מהמהם.
"נחשו מה," החבר שעמד איתי פותח בלי גינונים מיותרים.
"מה?" תשובה במקהלה של ארבעה אנשים.
הנה מארק. שם אליק. פה איליה.
"נוסעים לאילת!" הוא מכניס את היד לכיס.
"מה?!" תשובה במקהלה. תשובה נרגשת.
הוא שולף חבילה של חמישה כרטיסים.
"זיכויים לאכסנייה לסוף שבוע,"
הוא מנפנף בכרטיסים כאילו היו חבילה שמנה של דולרים.
"גדול," מארק חוטף את הכרטיסים. הוא תמיד כזה נלהב.
"איזה תאריך?" אליק, תמיד כזה ענייני.
"איזה שבא לנו," עונה החבר שלי.
"באמת?" משיב אליק ועיניו מתרחבות.
אליק, לפעמים הוא גם כזה טיפש.
"מגניב." איליה, הוא תמיד כזה שתקן.
"יש לנו מלא זמן," אומר החבר שלי.
אני חושב ששכחתי להציג אותו, מצחיק.
זה גנאדי, תמיד אוהב לנהל את העניינים.
נעים להכיר.
אני רואה בבירור את החלונות של בתי המלון הענקיים של אילת,
מדהים לאיזו יצירתיות הצליחו להגיע בוני המלונות כאן,
בישראל הקטנה והצנועה.
אני מאט את המכונית לחמישים קמ"ש ומסתגל לכבישים העמוסים פתאום.
אני מניח שהתרגשתי באותו רגע כשנכנסתי לאילת אחרי זמן נסיעה לא קצר. לא הייתי שם הרבה מאוד זמן.
למעשה, מעולם לא נהגתי לשם בעצמי בחברת חבריי.
"סופסוף הגענו" מלמלתי לעצמי בעייפות.
צללתי פנימה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
