| 5/2008
פרק 2
פרק 2
השיער שלה בוער כמו אש, העיניים שלה כחולות כמו מים.
הגוף שלה הוא גוף של אלה יוונית.
אני רוצה. אני רוצה.
מכה רביעית.
אני פוקח את העיניים ומגלה שאני דבוק לחלון של הרכב.
"מה?" אני שואל ומנסה להבין מי נוהג ברכב.
מארק.
"מה קורה?" שואל מארק בחיוך. "ישנת טוב?"
"אני חושב," אני עונה לו. "מתי נרדמתי?"
אנשים הולכים מסביבנו. אנשים רצים.
הרעש של המכוניות דופק לך את המוח,
העשן משחיר הכל.
בנייני מלונות מפוארים מצד שמאל,
בתי מגורים עלובים מצד ימין.
זו אילת.
"לפני עשר דקות," עונה מארק. "המכונית קצת סטתה, מכוניות קצת צפרו, התעוררתי."
מארק ישב לידי מקדימה, סיכמנו שהוא יחליף אותי מתישהו.
אחרי שהוא נרדם, חשבתי שאני אצטרך לנהוג עד הסוף.
טעיתי.
"תפסתי את ההגה," הוא ממשיך. "והחניתי כדי להחליף איתך מקום."
"אוקיי," אני עונה. אוקיי.
"אתה חייב לישון קצת כשנגיע לאכסנייה. תפוס תנומה עד הערב. אז נצא."
"בטח," אני עונה וחוזר לישון.
אני מתעורר על מיטה של בית מלון זול.
אני יודע שזו מיטה של בית מלון זול כי החדר מסביבי קטן מכדי להיות חדר בית מלון יקר.
אני לא יודע איך הגעתי לפה.
אולי הייתי מסטול מדי כשהתעוררתי באוטו ובאתי לפה.
אולי הייתי כל כך רדום שהחברים סחבו אותי לפה.
אני אלך על האפשרות הראשונה.
אני מרים את הראש במאמץ של שרירי הבטן ובוחן את החדר מסביבי.
לא יותר גדול מהדירה שלי בבית. לא יותר קטן.
אני לא מאמין בצירופי מקרים.
בצמוד למיטה שלי יש עוד אחת. בצמוד לה- עוד אחת.
המצעים הם בצבע חום כהה של צואה, מקושטים בפרחים בצבע של ירוק רדיואקטיבי.
שמישהו יביא לי שקית הקאה.
החדר ריק, רק אני שם. במאמץ משותף של כל הגוף אני מקים את עצמי לרצפה.
נעלי הבית שלי חיכו לי שם.
הסלון ריק גם הוא, וגם החדר השני. חדר האמבטיה ריק.
אני לבד בבית.
איפה כולם? אני תוהה.
פתק על השולחן בסלון, אני מרים אותו.
"הלכנו לטייל קצת בסביבה, נחזור עוד כמה שעות."
מתי הפתק הזה נכתב?
אני לא זוכר כמה זמן ישנתי.
אני לא זוכר כמה זמן עמדתי שם בניסיון להיזכר כמה זמן ישנתי.
החלטתי להתקלח.
אני בוחן את עצמי במראה, לועג על הירידה בכושר שלי.
השרירים התחילו להיעלם לטובת השומנים, ואני לא אוהב את זה.
אחרי שקורעים אותך יום אחרי יום בצבא, אתה לא נלהב לקרוע את עצמך בבית.
אני נכנס למקלחת ונותן למים לשטוף ממני את העייפות.
אני באילת עכשיו, הגיע הזמן להפסיק עם הישנוניות הזאת.
הגיע הזמן לבלות.
הסוללה ריקה.
לעזאזל.
את רבע השעה האחרונה העברתי בניסיון להשיג את החבר'ה בפלאפון.
הם לא שכחו לקחת איתם לאילת, את זה אני יודע.
אני יודע כי שאלתי.
הם לא שכחו אותו בחדר בית המלון, את זה אני יודע.
אני יודע כי בדקתי.
את רבע השעה האחרונה הם העבירו ב... ובכן, לא לענות לי.
האגודל שלי כבר מתעייף מלחיצה חוזרת על כפתור החיוג,
ופתאום הפלאפון מת במודעת האבל הזו.
הסוללה ריקה.
לעזאזל.
אני מסתובב בערב, השמיים חשוכים, הפנסים קצת פחות.
אני לובש ג'ינס כהה, חולצה עם כיתוב שאף פעם לא טרחתי לקרוא,
מעיל ג'ינס מעל החולצה שמתאים למכנסיים.
אני מרגיש יותר רענן אחרי המקלחת הארוכה,
אני מרשה לעצמי לחייך לאנשים ברחוב.
יש יותר מדי אנשים ברחובות אילת, מכל הסוגים,
הרבה יותר מבעיר שלי.
אני מוצא את עצמי מחייך הרבה יותר לבחורות.
בחורות רגילות, טיפוסיות, לא משהו שלא ראיתי בעיר שלי.
באותו זמן שהסתובבתי לראשונה ברחובות אילת,
באמת ובתמים התקשיתי להבין מה כל ההתלהבות סביבה.
מלבד האוכלוסיה הגדולה פי כמה, היא נראיתה לי עיר משעממת לכל דבר.
כמה שהייתי תמים.
אני מגיע לטיילת.
איפה הם לעזאזל?
ההיגיון אומר שהייתי צריך לחזור לחדר בית המלון ולחכות להם שם,
הרי הפלאפון היה מת ולא הייתה לי דרך טובה לאתר אותם עכשיו.
וויתרתי על ההיגיון באותו יום.
אני הולך לאורך הטיילת, רחוב ארוך, רחב ועמוס יותר מכל רחוב אחר.
חנויות לשמאלי, עשרות חנויות.
הים לימני.
גן עדן.
כבר שעה אני מסתובב בטיילת.
הם בהחלט לא פה, הם כנראה כבר חזרו מזמן לבית המלון.
עכשיו הם אלה שדואגים לי.
אני מושך בכתפיי ומסתובב חזרה.
מה שאני רואה מכה בי.
שיער בוער כמו אש, עיניים כחולות כמו הים.
גוף של אלה יוונית.
מכה חמישית.
אני מתעלם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
