לְעוֹלָם שֶׁלֹּא אֶגַּע

שוב הגיע היום הזה, השחור מבין כל שחורי השנה.

אני עומדת במקום הזה, של חיפוש ומציאת המילים. מילים שלא יישמעו כמו כל קלישאה אחרת שהומצאה כבר בהקשר לפסטיבל האבל הלאומי של ישראל.

אני באמת לא רוצה לשבת כאן ולהכביר במילים על המסע השנתי להר הרצל, על הישיבה בחדר עם סבתא ועל הסיפור סביב דמותו היפה, כלכך יפה, של אביה שקבור מול ירושלים אהובתו, באזור ב' חלקה 8 שורה 7 קבר 4.

השנה, אעמוד על הבמה דווקא במדים, בין חברים.

ואשיר בשקט. גם מתוך ייאוש, מתוך הבנה שזה לעולם לא ייגמר,

וגם מתוך כאב.

זה רחוק ממני, כביכול;

אבל שורף.

∞

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב.

(דורית צמרת)

∞

את לי עד,

ללא חשבון של יום וזמן

ללא שעון

את לי עד שאיעלם,

ואהיה רק זיכרון.

(אני)