לְעוֹלָם שֶׁלֹּא אֶגַּע

אין איתי

אף אחד.

יותר מעשור יש חור גדול

הוא שחור

כל הדמויות מחזיקות אותי

אחת ביד, אחת ברגל

יוצרות מבצר

שחלילה לא יתערבבו

העצב של החוץ והעצב

של הפנים;

צריך הפרדה כי

תמיד היית

תמיד תהיה לי

רק ספרים.

הארי פוטר החדש עושה חסד לספר עליו הוא מבוסס, במקום לפגוע ולעוות כפי שעשו קודמיו. 

מצאתי עצמי מתייפחת לאורך כל הסרט, כי התרגשתי מהדמיון למה שהתרחש אצלי בדמיון כשקראתי אותו.

ואז התחלתי לחשוב על זה. על הדמויות שבאות ומנחמות אותי, בין אם בדיוניות ובין אם אישי עבר שחלפו מן העולם. כאלו שתמיד רציתי לפגוש. הרי בכל מצב חברתי כזה אני נבלעת ומנהלת איתן רב-שיח סוער בראשי, כשהחוצה מוקרן חיוך מזוייף מרוח באודם.

ובתור ילדה, גם על ספסל ריק ישבה איתי תמיד אחת מהן. לפעמים גם אחד. נהגתי לגחך כשאחד מהמבוגרים פלט משהו במילים גבוהות במיוחד, ולא הבין אף לא תו מהמשפט שאמר בעצמו. במצבים האלו הפניתי את ראשי אליה או אליו, והיינו צוחקים ביחד שעות. לפעמים היינו מציירים, או מתייעצים לגבי ביצוע לשיר מסויים. אבל תמיד ליוותה אותי אחת מהן, בוחנת את המצב ודואגת לי לנתיבים עוקפים. אז אף פעם לא נגע בי תנין. לא באמת.

"ברוך הבא לבית הקברות לספרים נשכחים, דניאל."

ומתי אגמל ואעמוד לבד מול מה שבא?

כנראה שלעולם לא.

דניאל.