לאחרונה אני מבצעת יותר מדי סריקות עשור-במבט-לאחור. הקשרים בחיי דחפו אותי לצאת למסע חיפוש אחר רגעי השפל הגדולים של תשע-עשרה שנותיי. זה כמובן נובע מצורך בנאלי (של כמעט כל נשות העולם) לעמוד מול המראה ולחייך, לדעת שהנה, מהמראה ניבטת אליי סוף סוף אחת שמסוגלת להתגבר על X ולעבור את Y, תוך כדי שהיא משקיעה בשמלה חדשה ומחטבת רק כדי להגיד "וואו, הייתי עושה את עצמי."
אני אחת שלמדה לאהוב את השיער המתולתל והפרוע שלה, עד שמי שסביבה למד לאהוב אותו גם. אני אחת שלא קופצת ממיטה למיטה אבל עדיין נהנית מסקס יותר מתמיד, אחת שלא צריכה בקבוק ג'ק ליד המיטה או בקבוק וודקה ליד הספסל כדי להרגיש מגניבה ולהצליח להנות. אני גם לא הבחורה שתהנהן ותגיד "וואו, גם אני מתה על The dark side של בואי!" כדי שהגבר לידה יקלוט שהוא במחיצת בחורה שמבינה במוזיקה, ואז תתרסק כשתבין מההבעה שלו שאמרה משהו ממש מפגר.
אני אחת שתלך לאופרה ולא למסיבה, ולא תשקר לגבי זה. אחת שתפתח רגשות במהירות האור אבל לא תרשה לעצמה להראות את זה אחרי מה שהיה, ולא תסמוך על אף אחד כלכך מהר. אחת שתאפשר ואפילו תדרוש (פיינלי, ג'יזס) שגם הגבר שלה ישקיע בה את מה שהיא שווה. אני אחת שנהנית מכל העולמות בלי קשר למי יודע מה ומי שומע על מה ובלי מגבלות (כמעט). אחת שסולדת מעקרונות התרבות האמריקאית אבל קיטש הוא שמה השני, כי זה באמת כיף לה, גם בפעם העשירית שהיא צופה ב"קלולס".
אני גם אחת שעדיין כותבת ושרה המון למרות הלחץ העצום והעדר כל מסגרת מוזיקלית. אני אחת שזה חסר לה.
אני אחת שכותבת את כל זה כי היא נהנית לראות את מה שיצא ממנה כאישה ולא כדי לקבל צל"ש כמו פעם, או טפיחה עלובה על השכם מאיזה אדיוט שהגיע עקב הבורות למעמד של מוערץ.
אני אחת שכבר לא מחפשת להיות קונצנזוס.
אני לא ממש טובה בלסכם,
אז פשוט.. שיהיה לכם שבוע מעולה (:
PAL
♥
דניאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
