לְעוֹלָם שֶׁלֹּא אֶגַּע

מאז שהייתי איתך אני חד-תאית. כל שבב חוויה, כל רסיס זיכרון - פרחו ועזבו אותי במהירות האוסמוזה, בדיוק כשם שנכנסו. אולם נמצא מקום בתוך התא שהוא אני, ובו מאוחסנים הרגעים איתך שבהם חייכתי. בהחלט היו כאלה.

עכשיו אני קצת דו תאית. התא הקודם עוד ישנו, אך הצטרף אליו עוד תא, אשר מראה בריצוד המים והשמש על הקרום את כל מה שהבנתי. בתא הזה פרוסים נימים בהם זורם דם אישה שאוהבת.

אצלי תאים לא מתים. הרי תמיד הייתי זו שנברה בין העצים ודרך השורש בסיפורי עבר. רגעים של שלווה בהחלט נחוצים לי, ואף על פי כן - תדירותם כשל ליקוי חמה. 

ואותן זרועות, שחיפשתי ומצאתי - ימשיכו להגן עליי גם כשיהיה בי רצון. כי ככה זה, יש דברים שהמציאות עולה עליהם. וזה ממש בסדר.

∞

בעקבות השבוע האחרון, ולחיי התחלות מלוות ברשת בטחון חמימה.

אוהבת אתכם,

דניאל.