לְעוֹלָם שֶׁלֹּא אֶגַּע

יצאתי מעורי לטיול רגלי קצר,

ונדבקו הרבה עלים אל הבשר.

בטיולים כאלה

הסיכון יושב על כתפי ולוחש לי באוזן;

הוא לוחש בקולה של אמי.

העור החדש הלבן חולני

אבל לא באמת.

הוא רק כמו מחלה.

כשאני מתעלמת מזה על כתפי, העקשן

הלילות שהם נצח נראים כדקה.

ואיך ספרים מעורבים בעניין, אתה שואל?

ובכן, הם הרי מרכזו של כל הטיול;

הם ששלחו אותי לצאת

וכשאצטרך לסלק את העלים

ולנקות את הבשר

רק הם ינחמוני.

—

טוב שקניתי וקיבלתי הרבה ספרים לאחרונה.

הדווקא הזה, הדווקא הזה שמגיע אליי שוב עם חגיגות של צחוק נבזי

החלומות המוזרים האלו, העלמויות

כולם נעלמים בכולם

כמו שמרגישים מאחורי הקלעים לפני הופעה.

כוכבים בזווית העין וזה רק לחכות למשיכה בחבל,

אבל זה כלכך לא משנה עכשיו,

האיפור, התלבושות, השיער, החימום...

גם ככה אין קהל.

דניאל.

מעתה ועד עולם

ליבי יוגש בחצאים אל השולחן

עור לעור וחום עובר בתוך מגע

כדור בתוך כדור, שלא נדע.

ואת לא השתנית:

יודעת שרוצה

צמה ועגילי פנינה קטנים

יפה ואמיצה.

אליי הגעת, אף כי ידעתי;

אשת חיל לא אמצא.

בואי נברח ונכתוב כבר בדרך,

(ניסע לפני ברכת כהנים)

על ההבדל בין חדות הגימור של הדף

לרכות הגימור של סדינים.

 הלוואי.

דניאל.