יומני, היה קר!

בוקר יום בהיר, בלי הרבה עננים בשמיים, אנשי עסקים באים, אנשי עסקים הולכים.

בעלי קיוסקים מעמיסים סחורות על המדפים, ספקים מפרקים מפרקים ציוד ממשאיות.

הומלסים מסתובבים ברחובות, זונות הולכות הביתה לישון.

נרקומנים מסתובבים בין הרחובות, מנסים למצוא שאריות של מנות מעסקאות שבוצעו באויר הפתוח, אולי איזה גרגיר ברח לו תוך כדי עסקת החליפין.

היא התנתקה לגמרי מהמשפחה, עזבה את הכל ונשארה בסביבה. ההורים לא מכירים בה, האחים לא מתקשרים, אבל זה לא מדאיג אותה.

יש לה עוד אח שהמשפחה מתנתקת ממנו.

תמיד צוחקים על אנשים "מה, הפילו אותך על הראש כשהיית ילד?", אבל היא לא תיקח את זה בצחוק, לא עוד ולא בכלל. בזמן שהיא דואגת לאחיה ומטפלת בו, הוא עוזר לה ותומך בה בעצם היותו בסביבה בשבילה. זיק כלשהו לעובדה שהיא לא לבד לגמרי בעולם, עדיין יש מי שצריך אותה.

המועצה למען הילד לקחה לה את הילדים, וכל המשפחה שנשארה לה בהישג יד לא מודעת לסביבה.

"מספר חסוי" הראה הצג בנייד, בטח עוד איזה חוב לא מוסדר חשבה לעצמה.

"מדברת העובדת הסוציאלית שלך" והעולם נעצר...

מה עוד יש להם לקחת ממנה? הילדים ברחו? קרה משהו למישהו מהמשפחה? ההורים?

"הבת הראשונה שלך רוצה להפגש" והעולם חזר אחורה אפילו.

החזיר אותה אחורה 20 שנה, ליום ההוא בירושלים ולשלושת החודשים שאחריו שבכתה את נשמתה כל לילה.

במשך כל 20 השנה האחרונות ניסתה לשכוח מכל הסיפור אבל לקוות ולדאוג שהילדה הקטנה שלה מצאה בית יותר טוב ממה שיכלה לתת לה בעצמה.

מה לקח לה כ"כ הרבה זמן? למה לא לפני שנתיים? מה עבר עליה בזמן הזה? ואיפה היא עכשיו? כ"כ הרבה מחשבות רצו לה באותה שיחת טלפון עד שכמעט שכחה עם מי היא מדברת.

הזהירו אותה שלא לנסות ליצור קשר ולא לעקוב אחרי הילדה. היא צריכה להיות חזקה, להשאר צלולה, לענות לה על הרבה שאלות ולשאול אותה כ"כ הרבה גם.

הכניסו אותה לחדר עם שני שולחנות, ארבע כסאות ושתי עובדות סוציאליות. התיישבה באחד הכסאות הריקים והמתינה.

אחרי מספר דקות שהרגישו כמו נצח, נפתחה הדלת והכל התחיל לזוז יותר לאט, האדרנלין זרם במרץ, הלב עמד לקרוע את החולצה והעיניים התחילו לדמוע.

20 שנה של חוסר ודאות הסתכמו ברגע הזה, עכשיו היא תדע מה עלה בגורל הילדה שהשאירה בבית החולים.

חיילת נכנסה, נראית כמו אחותה, לא יודעת מה לעשות.

הצטערה על כל השנים שעברו, שלא היתה בסביבה, שלא יכלה להשאיר אותה איתה.

סיפרה לה על המשפחה שידועה לה, על האחים שיש לה.

הזמן שלהן ביחד נגמר מהר מדי.

כל הדרך ברכבת חזרו אליה כל הדאגות וכל הכאבים של לפני 20 שנה, אבל הפעם עם תוספת של גאווה.

לא כל מה שקשור אליה הוא כשלון, עובדה שהילדה הקטנה שלה הופכת להיות קצינה.

ליום הבודד ההוא, לא היו חובות, לא היו ספקים ולא היו דאגות.

ומהיום ההוא נשארה רק הציפיה לפעם הבאה