יומני, היה קר!

יום שישי.

ארוחת צהריים אצל אחותי.

אבאמא כבר שם מהבוקר, אחי, אשתו ושלושת הבנות שלהם הגיעו חצי שעה לפנינו, ואנחנו עוד הגענו באיחור.

"או יופי שבאתם באמת, כולם רעבים פה, לשולחן..."

אף אחד חוץ מאיתנו עדיין לא יודע מה קרה אתמול בערב, כל הארוחה מיכל עם השרוול הארוך מעבר לקצות האצבעות.

"אני לא יכולה לאכול ככה, תגיד להם משהו, משפחה שלך"

"זו תהיה משפחה שלך בקרוב, את יכולה להגיד להם גם..."

"זו היתה משפחה שלך קודם!"

"בסדר, בסדר..."

המשכנו לאכול עוד כמה ביסים, אני מבסוט מעצמי, מיכל מכונסת בתוך השרוול.

"נו!"

"טוב, מיכל לא יכולה לאכול ככה..."

כולם בשקט, אמא מתחילה להילחץ "בעיה עם הסכין? רוצה שאני אחתוך לך?"

מיכל, תוך כדי חשיפה של האצבעות: "לא, פשוט לא נוח לי להסתיר את זה"

בשלב הזה כנראה נגמרה הארוחה, כי כולם פשוט התחילו לקום, לחבק ולאחל איחולים.