יומני, היה קר!

מאז שהייתי קטן (הייתי פעם קטן) אני זוכר שכל פעם שהייתי בוכה - היה לי איזה קו מחשבה אופטימי: הלילה אני אשן בלי הפרעות ובבוקר אני ארגיש טוב יותר.

אין לי הסבר מדעי מוחץ לזה, אבל אחרי שבכיתי (בכי רציני כזה, עם נזלת, שיעולים וחצי גליל נייר טואלט) הייתה לי הרגשה של "השתחררות" ורוגע לא מוסבר, והשינה - ישנתי כמו שלא ישנתי בחיי.

עד כאן פיסת המידע הזו...

לא בכיתי הרבה זמן, ואני לא מדבר על בכי של דמעה שגולשת על הלחי, אפילו לא על משיכה אחת באף. אני מדבר על בכי תמרורים (עצור, אין חניה, אין כניסה, רכב חונה יגרר - התמרורים הרציניים), בכי שאי אפשר לפתוח את העיניים, בכי שחונק כ"כ בצורה כזו שצריך להירגע קצת, לנשום קצת ולהמשיך לבכות.

לא בכיתי בהלוויה של סבא ביקנעם, אולי בגלל שהוא לא היה באמת סבא, אבל הייתי קורא לו סבא כל הזמן.

לא בכיתי בהלוויה של סבתא במשמרת, אולי בגלל שהיא חצי סבתא (אשתו השניה של סבא), וניסיתי להתקרב, ניסיתי להתרגש, הרמתי אותה בדרך לקבר, אפילו כיסיתי עם המעדר, אולי זה יבנה לי איזו דמעה, משהו שדומה לרגש שיטפטף ממני, אבל הדבר היחיד שטיפטף היה הזיעה מהפרצוף האדום.

לא בכיתי בהלוויה של סבא במשמרת, עכשיו זה היה הקש האחרון. סבא שלי, 100% סבא נטו, היה במצב שפוי כל פעם שהתקשר וכל פעם עם אותה בדיחה: "מה נשמע?" "הכל בסדר", "אל תדאג, זה עובר.." אבל לך זה כבר לא יעבור סבא, לך עכשיו שום דבר לא כואב, הרמתי אותך מהחלק של הרגליים, ידעתי שאתה שוכב מאחורי באלונקה, סומך עלי שאביא אותך למקום, כיסיתי אותך מהרגע שהגעתי עד אחרי שהרב אמר להפסיק, כיסיתי אותך עד שנגמרה הערימה, עמדתי לידך כשכולם  הניחו את הזרים, כשכולם דיברו אליך, עליך, נשארתי לעמוד אחרי שכולם התחילו כבר ללכת. וכלום, בקושי ארבע דמעות, חצי נייר טישו בשביל לנגב, שום דבר.

לפני שעזבתי את בית הקברות חיפשתי את בת חן שחק, מצאתי אותה ואת שתי החברות שלה בקצה השביל, מסביב היו כמה כסאות, אפילו עץ שהטיל צל על הכסאות הריקים, נעמדתי מול הקבר שלה ובהיתי. "מצאתי אותך" כמו במשחק מחבואים, מחכה שתצא אלי עם החיוך שהיה לה בפעם הראשונה שנפגשנו.

אתמול בלילה החברה באה אלי, משהו לא הרגיש לי נכון באותו רגע, משהו לא הסתדר לי והתחלתי לחשוב יותר לעומק.

נזכרתי בסבא, שדיבר איתי בטלפון לפני חודש, נזכרתי בזה שלא אדבר איתו יותר, נזכרתי בזה שכיסיתי אותו בערימה של חול, נזכרתי בסבא והתחלתי לבכות.

בכיתי במשך חצי שעה, בכי של געגוע, בכי של עצב, בכיתי כמו שלא בכיתי אפילו בתקופה של החיתולים, שחררתי הכל בלי שום מחשבה שמחה על זה שאני אשן טוב בלילה, לא רציתי לישון, רציתי לבכות עד שסבא יחזור.

אני לא זוכר איך נרדמתי בסוף.

בבוקר קמתי קצת יותר ערני, בעבודה הייתי רציני מתמיד, הרגשתי גדול יותר, הרגשתי מבוגר יותר, משוחרר יותר.

לפני חצי שעה נפרדנו, כל אחד לבית שלו... בלי שום דמעה.