יומני, היה קר!

הכל התחיל ביום חמישי כנראה...

משמרת בוקר שמתחילה ב6, התחילה קצת באיחור:

מתהפך לי במיטתי ומחבק את הכרית על הדרך, ממשיך לישון לאיזה 2 שניות, פותח חצי עין וחושב לעצמי "למה אני רואה את הקיר?"

ואחרי שהרמתי את הראש, מחשבה אחרת חלפה - "למה יש לי אור בחדר?"

שלוש, ארבע שניות של נסיון לעכל את המראה המוזר גררו אותי לעבר הנייד במחשבה עדינה כזו של "רגע, מה השעה עכשיו?"

7:21?!?!?!

שלוש דקות אח"כ - כבר הייתי באוטו לכוון העבודה...

התקשרתי לעבודה בדרך כדי להודיע שאני "אאחר טיפה"... לפחות ישנתי טוב.

ביום שישי כבר קמתי כמו שצריך, אבל בזה לא העניין...

אחרי שעתיים של לימודים, ושעתיים של נסיעה - הגעתי לאשקלון.

הרגשה נוסטלגית כזו, לעבור את כל כביש 6 תוך 45 דקות. עוד התקפת נוסטלגיה הייתה להסתובב בקניון הקטן שלהם.

פגשתי שם דודה, דיברנו, צחקנו - למרות שזה לא היה נושא לצחוק עליו. (עצוב, משפחות הרוסות, 4 קומות של נפילה...)

עוד התקף נוסטלגיה היה לפגוש משפחה קטנה שהכרתי שם.

לקראת הצהריים כבר הייתי בדרכי לת"א (הנה אני באאא....), הגעתי לכיכר.

השפרצתי, הושפרצתי, ועברתי מקלחת שטח עם בגדים! הוסקו מסקנות לפעם הבעה:

* להביא מגבת, שתחכה לי באוטו.

* להביא נעליים להחלפה.

* לשים את המפתחות בשקית אטומה ולא סתם לזרוק בכיס.

* להביא דלי ושקיות אוכל קטנות - זה הנשק הכי טוב.

אחרי הארוע, ביקרתי כמה מקומיים, טיילתי ברחבי הקניונים השוממים של עזריאלי.

בדרך לעבודה עוד הספקתי להגיד שלום למשפחה בדרך.

ועכשיו, אחרי סו"ש כזה - אין לי יותר תירוצים כנראה... אני הולך ללמוד.

שבוע טוב.