יומני, היה קר!

לפני חודש ומשהו חטפו לנו חייל.

כמה ימים אח"כ חטפו לנו עוד שניים והתחילו להפציץ אותנו.

בהתחלה אמרו שזה יסתיים תוך שבוע, שבוע וחצי, אבל עכשיו - אחרי שלושה שבועות... לא יודע מה להגיד.

אחרי 6 שנים של ארגון, תכנון, צילום, מעקב ומי יודע מה עוד - כמו קרן השתלמות - התחילו לבזבז עלינו קטיושות וטילים.

בתקופה ההיא, הייתי רגוע, שאנן. לא חשבתי שהוא באמת יעשה את מה שהוא התכוון אליו.

ידידה שלי (אז) בחו"ל כבר חצי שנה, עובדת בלונדון, חשבה לבוא לבקר אבל אמא שלה העדיפה שתשאר שם בגלל המצב.

מזל שהצלחתי לשכנע אותה להגיע לארץ למרות הכל. (אוי, הצניעות...)

אחרי ארוחת ערב וסרט, ישבנו ודיברנו, התקרבנו והתחבקנו, התחבקנו והתנשקנו ומאז לא הפסקתי להיות איתה ליותר מהחמש שעות שניסיתי לעבוד בהן.

ניסיתי להגיע לעבודה אחרי המבחן שבוטל (נדחה), הראש שלי לא היה באיזור הזה של הארץ. אחרי שעתיים, אמרתי למנהל שאני לא יכול עם הסכנה הזו של הקטיושות.

וחוצמזה שיש לי אמא פולניה שדאגה לבן הקטן שלה למרות כל המקלטים שמפוזרים לנו בעבודה - יש לי גם חברה דואגת שמחוברת לחדשות יותר חזק מאינפוזיה כדי לוודא שאני לא בשטח מופגז.

כבר שבוע ושעה שהיא לא בארץ.

אני מסתובב בעבודה כולי פקעת עצבים, דרוך ומוכן כמעט להכל, המוח לא מפסיק לעבוד ("מה לעשות כדי לראות אותה כמה שיותר מהר?", "לאן ניסע כשהיא תגיע?", "איך אני מסיים עם הפרוייקט הזה כמה שיותר מוקדם?"), העולם נעצר עם כל הודעה שמגיעה ממנה.

ואני, מרגיש קצת עצוב, אחרי כל היום עבודה הארוך הזה - אני עדיין לא אראה אותה.

אבל למרות העצב והכאב, עדיין קופצים לי זכרונות טובים מהתקופה הזו.

המחשבות שלה, עובדות במקביל אלי, גורמות לה להגיד את מה שאני חושב.

הצפרניים שלה, ננעצות לי בידיים, חורצות לי את הגב לכל האורך.

האצבעות שלה, מטיילות לי על הגוף, מתהדקות על היד שלי.

הידיים שלה, מחבקות בחום לוהט.

הצואר שלה, כ"כ רגיש ועדיין הצלחתי להגיע אליו לבד.

העיניים, שלא מפסיקות להסתכל.

החיוך, שממיס אותי כל פעם מחדש.

הנשיקה הארוכה הזו כל רמזור אדום, כשכל אחד שולח עין לבדוק אם עוצרים את התנועה.

הארוחות ערב היקרות כל יומיים במקום אחר, רק כדי "להשלים פערים".

הגלידריות (והגלידות כמובן), כשרוצים לקחת דווקא 4 טעמים, ושנינו רוצים את אותם 4, באורך פלא התחלקנו שווה בזה.

והחברים מסביבנו.

החברים שידעו ושתקו, ישבו בצד וחיכו בסבלנות, חיכו וחיכו עד שהיא תעוף בחזרה כדי לשמוע שלא היה בינינו כלום ואז הם יוכלו להסתלבט עלי לפחות עד הביקור הבא שלה... אבל הם נחלו כשלון.

והחברים שלא ידעו, החברים שהופתעו לאור העובדה שאנחנו "מסתובבים די הרבה ביחד בזמן האחרון".

הספונטניות. בחיי, כבר שכחתי איזו תחושה זו שהאדרנלין זורם בכל העורקים, להיות מונע בכוח הרגעי הזה של ההחלטה.

הארוחת בוקר ביטבתה, בדרך לאילת. וארוחת צהריים בדרך חזרה.

ההליכות על האבנים בין החוף לים, על האספלט הבוער בצהרי היום.

הנוף, הנסיעה, הקניות, הפליטים הצפוניים, האכסניה, המסעדה (Casa Do Brasil - מומלץ להגיע עם הרבה מקום פנוי בבטן).

הסינמה סיטי עם כל הבובונים של האנשים שמפוזרים שם (ראיתי את אלביס!) והחנות פוסטרים.

הסרטים, הטיולים בדיזנגוף סנטר, הסיורים בשנקין.

האוטו שנתקע בחזרה מאילת, נכון שזה מבאס, אבל איכשהו היא לא נתנה לזה להשתלט עלי.

המבטים על הקעקועים.

הפרצופים של האנשים ברחוב אחרי כל נשיקה.

המכונית שנעצרה בלי שום סיבה נראית לעין בכביש החוף.

שבוע ושעה אחרי שהיא עזבה, אני עדיין מתקשה להתרכז במה שקורה סביבי, משתדל להעסיק את הראש בכמה שיותר דברים.

שבוע שעבר עלי כמו נצח. ויש לי לפחות עוד 7 כאלה לפני...