יומני, היה קר!

ואני אהיה בדממת אלחוט של שבועיים.

עוד 24 שעות אני אחכה בטרמינל בן גוריון, כולי כחול ואדום, מסביבי חצי ישראל מחכה לשאר המשפחה והחברים.

דרוך כמו קפיץ, רועד כמו מכונת כביסה ישנה, הלב דופק בקצב יותר מהיר מהטיסה שהיא מגיעה עליה.

מוכן לחבק אותה כבר כשהיא מופיעה במסך הגדול, להרים אותה באויר, כולם יעלמו מסביב כשאנחנו מתנשקים באמצע הטרמינל.

אחרי שהשוקים ירדו קצת, החיבוק ישתחרר, חזרה לרצפה, חזרה לפוקוס, להסדיר נשימה.

כולם יחזרו לאט לסביבה, כמו מנורת פלורוסנט.

לילה ארוך במועדון עם כל החברים לפני שחוזרים הביתה לחדר אוורירי, לישון עד הערב...

והשאר - עוד שבועיים.