יומני, היה קר!

נחתתי ביום שבת בצהריים.

עד שמצאתי את ההורים שבאו לקחת אותי לקח זמן, מסתבר שיש שם שני חניונים עם 3 קומות...

כשנכנסתי לאוטו כבר שמעתי שסבא שלי בבי"ח כבר מיום שני שעבר, סרטן הערמונית.

כשביקרנו אותו, שמעתי גם על סבתא שמפתחת אלצהיימר ועדיין תוקפת אנשים שלא מתנהגים כמו שהיא רוצה, אין לה אופנוע כזה, היא עדיין מתעקשת ללכת עם שני מקלות הליכה ועם תיק ששוקל כמעט חצי ממני.

בינתיים התקשרתי לחבר'ה מהעבודה, כדי לדעת "כמה זמן יש לי?"

מסתבר שג'קי יודע רק לשלוח מיילים, כי שלחתי לו מייל עוד מלונדון שיבדוק לי מתי אני עובד השבוע והוא לא ענה.

באורך פלא, כשמישהו בחו"ל - כולם שוכחים ממנו...

אפילו שכחו שאמרתי שאני בחופש שבועיים ואני טס בשבוע השני. (שמתי לב לזה כשראיתי לפני שלושה שבועות שאני רשום עדיין בסידור העבודה)

אחרי שעברתי דרך כל המחלקה כמעט, גיליתי שאני עובד במשמרת לילה (שמתחילה ב21:00) - אוטומטית זה קיצר את הביקורים אצל שאר המשפחה.

לקחתי את האוטו, שחיכה לי כל השבוע בלי לזוז (והיה גם קצת נמוך), מילאתי אויר בגלגלים (טוב, אז הוא היה הרבה נמוך) והמשכתי לעבודה.

בדרך למפעל מתקשר אלי המנהל, לפחות הוא מסתכל על המכשיר שלו מדי פעם כדי לראות אם מישהו התקשר בטעות.

"מה, נחתת היום?"

"כן, אפילו דיברנו על זה שהחופש שלי הוא עד שבת..."

"טוב, אז תגיע לכמה שעות ותעזור להם קצת, אתה עובד משמרת צהריים השבוע."

5 דקות מהמפעל - כל האוטו רוטט וריח של גומי שרוף מקיף אותי...

החלפתי גלגל ואיחרתי בחצי שעה.

חזרתי לישון מותש אפילו בלי להתקלח.

כל השבוע אני עובד מ15:00 עד 23:00, אולי אפילו יותר מאוחר.

כל לילה אני חוזר ויושב מול המחשב, עובד קצת על הפרוייקט, ולא הולך לישון לפני שאני מנקר / נופל מהכסא.

אני הולך לישון מותש, מתגעגע ומחבק 2 כריות רק כדי לא להרגיש לגמרי לבד.

ועכשיו, לעבודה.

שוב אני מאחר...