יומני, היה קר!

לפני שהכל התחיל, היא תיכננה לטייל בדרום אמריקה לבד, זה עדיין יקרה.

לטיול כזה צריך זכרונות, והרבה.

אז מצלמה דיגיטלית כבר יש, וכרטיס זכרון עדיין לא היה.

אחרי איומים חוזרים של "אם אתה מביא לי כרטיס זכרון של 1G - יגרם לך נזק...", זה אחרי שנמצא כרטיס כזה במחיר הכי זול (בינתיים) של 700 שקל.

סיימתי לעבוד ב15:26 (לפחות ככה היה כתוב בשעון כשהדפסתי כרטיס), הגעתי הביתה, אספתי חלק מהבגדים שהכנתי, וזינקתי לזכרון.

ארוחת ערב, ניפוח בלונים (רציתי לנפח את כל ה200, הספקתי רק 40 בערך...), התארגנתי ויצאתי לנתב"ג, למרות האיחור של רבע שעה ביציאה הגעתי מוקדם יותר ב20 דקות (כביש 6 - הכי מהיר שיש).

12 הוורדים שישבו לידי כל הנסיעה נשמו לרווחה כשיצאנו לטרמינל, כולם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח (אני לא מבין מה השוק... זה עדיין טרמינל, אנשים מגיעים לפה מכל מיני מקומות).

צעידת ארמגדון (צעדים גדולים ואיטיים כאלו, כדי לא לנער את הזר יותר מידי ועדיין להגיע מהר), תצפית מהירה לאולם המגיעים, אולי בטעות היא הקדימה...

עומד בלי לזוז אחרי הקו, אף אחד לא מנסה לחשוב אפילו על להתקרב אלי יותר מידי, כולי רועד, הלב מרביץ מבפנים, טלפון: "יצאתי, אתה כבר פה?" "כן, אחרי השער - שמאלה", מסתובב עם הגב לכניסה, המעטפה בכיס, הזר לא התייבש, מגניב מבט אחורה, היא מחייכת, כולה מאושרת.

אני מסתובב והיא נעצרת לרגע, ממשיכה ללכת עם עיניים פקוחות יותר.

מתקרבת ואני לא יכול להחזיק את עצמי. "גם כן 'אין מעבר'... חברה שלי נחתה עכשיו!" נעצר מולה עם הזר "ברוכה הבאה", "לא פה, אסור לעבור את הקו".

חזרנו לאיזור ה"חוקי", אני מחבק ומרים אותה כאילו אין מחר.

אחרי 10 דקות של חיבוקים ונשיקות (הרבה מהכל) אני נותן לה את המעטפה, "זה ורוד, אני יודע..." ומתרחק טיפה.

היא פותחת את המעטפה... עיניים נפתחות עוד יותר, "לא ראית עד הסוף..." ממשיכה לקרוא, הפה נפער, משותקת...

"עכשיו יש לך 3G של זכרון, אז אין לך מה לדאוג שתפספסי משהו בטיול הזה."

יצאנו למועדון, הפתענו את כולם, חזרנו הביתה לחדר לא כ"כ מלא בבלונים, כל יום - אטרקציה חדשה.

3 ימים בצימר, ארוחה חלומית, אפילו מסעדת ורד הגליל הייתה משהו.

היינו ביחד בטיסה הראשונה שאני אזכור, למרות שרק אני הייתי ער.

חזרתי לבד, לא הצלחתי לישון כל הלילה שלפני ועדיין הגעתי למשמרת לילה בכל הכוח (אפילו אחרי שהחלפתי גלגל).

לאהבה אין גבול, אין מרחק, ואין מחיר.

8000 ק"מ, 5 שעות טיסה וקרוב ל2500 שקל כרטיס טיסה זה כנראה יותר מידי בשבילנו.

את הפרוייקט אני אסיים, רק לא בלחץ כ"כ מאסיבי.

את הטיול היא תעשה, ואני אהיה בארץ.

אני לא עוצר את התכנית שלי לעבור לאנגליה, אני אקח את הזמן בשביל לעשות את הכל בסדר הנכון יותר.

ואם הכל יעבוד, ואם הכל יעבור כמו שצריך - נחזור, ונמשיך להיות הכי ביחד שאפשר.

זה לא נגמר לגמרי, וזה בהחלט לא הסוף.