הייתה לי חברה במשך שנתיים.
נפרדנו פעמיים, זה היה יותר מידי כבר אז.
הפעם הראשונה נמשכה יום, אחרי חודשיים הגיעה הפעם השניה.
שמרתי על פרופיל נמוך, לא מיהרתי לשומקום.
אחרי פחות מחודש שמעתי ממנה שהיא כבר מצאה לעצמה "ריבאונד" (מה שזה לא יהיה) אחרי שבועיים.
זה הציק לי, בתור מישהי שאמרה די הרבה שהיא אוהבת אותי - חשבתי שהיא תקח לעצמה גם קצת זמן כדי להרגע.
אחרי שבוע כבר חזרתי לעצמי, את כל הדברים המשותפים שמתי בפינה חשוכה (ולא שרפתי / זרקתי) והמשכתי הלאה.
אחרי שבועיים - התחילה המלחמה וכולכם כבר יודעים איך זה נגמר.
ארבעה חודשים של הקשר הכי רחוק שהיה לי, נגמרו שבוע אחרי שחזרתי.
כולם אמרו שזה לא בריא.
כולם אמרו שאין בזה טעם.
כולם אמרו שלא הייתי צריך למהר כ"כ.
כולם אמרו שהייתי צריך להבין לאן אני נכנס כבר קודם.
ידעתי את כל זה כבר קודם, אבל מאז ומתמיד לא הלכתי לפי מה שכולם רצו.
הלכתי לפי דבר אחד, עצמי.
אומרים שצריך "לנוח" בין קשר לקשר, במיוחד אם זה קשר רציני.
איפהשהו אחרי המלחמה, כנראה אמרתי משהו לא במקום, ושמתי לב שהקשר מתרחק.
לא היה לי הרבה מה לעשות עד שטסתי לשם, אבל בתת הכרה כנראה הפנמתי את העובדה שזה לא יימשך.
התת הכרה הפכה להיות הכרתית ביותר כבר מהטרמינל.
ישנתי אצל חברה שלי כבר בלילה הראשון שלנו ביחד, כבר מהרגע הראשון הרגשתי יותר עצמי מתמיד.
G, בלי מסכות, בלי פלברות ובלי פחד.
קיבלתי הערות, הטפות, שבחים וקצת איומים על זה שהגעתי למצב כזה.
אבל לא אכפת לי.
אני לא אוהב להיות לבד, ואני לא מחפש מישהי שתעסיק אותי בינתיים.
אני גם לא מחפש מישהי לאהוב כי מצאתי.
ואני לא מוותר עליה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
G_dot