יומני, היה קר!

צריך לארוז תיק וכמו תמיד אני דוחה את זה עד לאחרי הרגע האחרון.

זה די מתאים לחיים בסרט, שכל פעם מחדש אני מצליח (ומספיק) לסדר תיק בזמן...

המחסנאי, שיהיה בריא, עף לחופש של שבועיים ברומניה (או שזה הונגריה?) עם האשה וכמו שומרוני טוב - משאיר אותי לגשש באפילה ולהחליף אותו בפרק הזמן הזה.

סיפור לא נורמלי. הנה אני, שהבטחתי לא לחזור לעבודה הזו של המחסנאי, התרחקתי ממנה כמו מאש (אפילו יותר), הולך למלא את מקומו בזמן שהוא מבלה לו בשוויץ (או שזה בולגריה?)

12, זה מספר הימים שהוא לא יהיה בעבודה...

פחות 2 שבתות - 10.

אז זה יהיה 8 ימים בגלל שבסו"ש הקרוב - אני באילת.

עשרה ימים שבהם אני אצעק, ארוץ, אזיע, אקלל ואתקרב להתקפת לב.

וכל זה בשביל מה?

העבודה.

עבודה שמצפה ממני שאחליף את המחסנאי אחרי שעבר התקף לב בהתראה של "מהיום - לאתמול"

עבודה שמחזיקה באחוז הכי גבוה של משפחות חד הוריות באיזור.

עבודה שמבקשים ממני לעבוד כמות מסויימת של שעות נוספות בחודש אבל דורשת ממני להגיע ביום שישי.

עבודה במשמרות, משהו שהוכח כגורם לבעיות נפשיות (או שזה היה שכליות?) קשות.

עבודה שמושכת אותי באף כמו שאנה ניקול סמית משכה את כל הבעלים שלה.

עבודה שמקבלת אחרי עוד שלושה עובדים שכל אחד ואחד מהם מתחיל עם משכורת גבוהה פי 1.5 ממני אחרי העלאה.

עבודה כזו שממלאת אותי במוטיבציה לסיים את הפרוייקט הזה כבר ולחפש אחת אחרת.