יומני, היה קר!

משפט מעניין, לא זוכר באיזה הקשר שמעתי אותו ועל מה. אבל אני אוהב להזכר בו מדי פעם.

בתקופת התחלת הבלוף - עבדתי בארומה, במטבח. יותר נכון - במאחורי המטבח, שטיפת כלים ופינוי שולחנות.

כל הזמן אנשים עבדו שם בלחץ, כל הזמן רצו, לא נחו לרגע, אפילו בהחלפות המשמרת וארוחות הצהריים - אנשים היו ממהרים כ"כ שלא שמו לב בכלל שזה קרה.

רציתי להתקדם, כל פעם שניסיתי להכין איזה סלט - היה מישהו נושם לי מאחורי הכתף ופותח עיניים בצורה כזו שמוציאה מריכוז.

אולי לא הייתי בנוי לעבודה "תחת לחץ" כזו, אולי סתם לא בא לי לעבוד במטבח, אבל מה שבטוח - לא רציתי להשאר במשכורת מינימום בשביל עבודה כזו (או כל אחת אחרת)

נתתי להם התראה של שבוע מראש וביום האחרון עבדתי רגוע, לא עבדתי לאט בכוונה, לא חיבלתי במהלך העבודה, עבדתי.

היום, אחרי כמה שנים, אני עובד במקום עבודה חדש יחסית, ולפני יומיים היה היום האחרון של המנהל הישיר שלי.

הוא קיבל את ההודעה ביום ראשון, לא הודיע שומדבר לאף אחד מהעובדים שלו, לא חשב אפילו להתריע על העובדה הזו, שידר לנו "עניינים כרגיל"

אבל במקרה שלו - "עניינים כרגיל" לא היו כ"כ רגילים... כל אחד שהיה שואל אותי על העבודה החדשה היה מקבל תשובה של "יש לי מנהל שבא בבוקר לעבודה"

זה כל מה שהייתי יכול להגיד עליו, כי כשהיה הולך הביתה - לא היה מודיע לאף אחד.

כששאלנו אותו ביום חמישי על העניין, הוא אמר שהוא לא תכנן בכלל להודיע לנו שהוא הולך, כמה שזה לא היה מפתיע, אבל הוא לא תכנן בכלל להודיע לנו שביום ראשון מגיע מישהו חדש במקומו...

עכשיו, לישון.

מחר יש מנהל חדש על הבוקר.