יומני, היה קר!

מזל שלי שכל מי שאני מתכוון אליו בקטע הזה לא קורא פה.

אבל גם קצת חבל לי שאף אחד מהם לא קורא כדי לדעת מה אני באמת מרגיש...

אנשים שאני לא שומע מהם חודשים (ולא מקצין כמו שאומרים ש"אני פה כבר 200 שנה ולא התקשרת", באמת לא מתקשרים במשך חודשים) פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי "איפה אתה? לא רואים אותך?" ועוד כמה חפירות כאלו ואחרות.

אנשים ששולחים לי הודעה בפייסבוק כי קפצה להם התראה שסימנו אותי בכמה תמונות והם פתאום מרגישים נוסטלגיים, אבל לא מגיבים לי כשאני מנדנד להם במסנג'ר.

אנשים שמתקשרים אלי כשהם צריכים טרמפ, כי הם זוכרים שהייתי נוסע מכרמיאל לראשון כל סו"ש, אבל שכחו שעברתי לגור עם חברה שלי.

אנשים הפסיקו להתקשר לשאול "מה שלומך?" ולהתכוון לזה...

אנשים הפסיקו ליזום מפגשים רק בשביל החבר'ה...

אנשים נזכרים שיש לי חברה ואני אוהב לשחק במרוץ מכוניות אז הם "יוזמים" מפגש (כדי שהיא תוכל לפטפט עם חברה שלי והוא יוכל לשחק DND עם חברים שלו)

אנשים שרדפתי אחריהם כמה שנים מאז שהשתחררתי נזכרו בי כדי לתת לי איזה דיסק ושתי דוגמיות שאכנס למבנה הפירמידה תחתיהם ואתחיל לרדוף אחרי לבנים נוספות.

אנשים שזוכרים כמה אני אוהב את הכלב שלהם אז לא יהיה לי אכפת לעשות סיבוב עם הכלב לפני שאני יוצא לעבודה.

אנשים שאומרים לי "Don't Be A Stranger" אחרי שחברה שהייתה הכי טובה שלהם נפרדת ממני אבל לא שולחים אפילו הודעה הכי קטנה לגבי מפגש ש(סופסוף)מתקיים.

אנשים הם חארות, אבל בינתיים הם הכי טובים שיש לי...