לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומני, היה קר!


יש בלוג, אז צריך לכתוב בו. מה, לא ככה?


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2011    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שומדבר לא כמו שזה נראה


אנשים נשואים באושר כמה עשרות שנים, יש להם קריירה מצליחה, אישה טובה, 4 ילדים, 2 מכוניות... עוזבים הכל והולכים לגור עם חבר לחיים.

כמו בפרסומות של לפני הבחירות ב96', רמי הויברגר תמיד דיבר על זה שבכל מקום היו לו שלטים של ביבי, חולצות של ביבי, סטיקרים של ביבי והכל של ביבי, הגיע לקלפי - שם פרס...

עד לפני שעה וחצי - הייתי בידיעה שכל המתחים בין גיסתי להורים שלי היו ביוזמה של גיסתי.

קצת קשה לעכל 16 שנה של הרגלים להתרחק ולא לחבב יותר מדי מישהו שכל הזמן הזה התנהג באופן אינסטיקנטיבי בצורה כזו שמרתיעה את הסביבה.

קראתם את הארי פוטר?

(מי שלא קרא הכל ומפחד שיהרסו לו - שיפסיק לקרוא עכשיו)

 

 

(הזהרתי אתכם...)

כמו בהארי פוטר, שכל השנים פרופסור סנייפ התאכזר אליו והתעלל בו, דיכא אותו ועשה לו כל נזק נפשי אפשרי ובסוף... בשני העמודים האחרונים של הספר, הארי מגלה שכל הזמן הזה הסביבה הכתיבה להארי איך להתנהג ואיך להרגיש כלפי הפרופסור. אבל למעשה הפרופסור התאמץ כ"כ חזק וניסה כל הזמן הזה להגן עליו.

 

(נגמר הספויילר, תקראו לחברים שלכם חזרה)

 

כל הזמן הזה לא זכרתי את התקופה ההיא של ההודעה של אחי שהוא עומד להתחתן.

לאחי היתה חברה במשך כל שרותו הצבאי, היא באה מערד, אחי בא מכרמיאל, הם נפגשו באמצע, בצבא.

הם היו צמודים כ"כ כל הזמן הזה, אפילו ההורים שלנו החליפו טלפונים והתקשרו כל יומולדת לאחל מזל טוב אחד לשני.

אחרי הצבא, הם גרו יחד בת"א, חגים העברנו ביחד עם המשפחה שלה, כל שלושה שבועות היה אותו סבב (שבת אצל ההורים שלו, שבת אצל ההורים שלה ושבת לבד)

לא זוכר מה גרם למה, לא יודע איך זה קרה אפילו.

שבת אחת שבאנו לבקר בת"א - אין לילך יותר, יש שרון, ויש גם כלב...

ההורים כנראה לא קיבלו את ההחלפה המהירה הזו כ"כ טוב.

למעשה, לא קיבלו בכלל טוב את הרעיון.

אחשלי הפסיק לבוא בתדירות גבוהה, לאט זה הפך לפעם בחודש, אח"כ רק בחגים ואז... כמעט בכלל לא.

הטענה היתה כל פעם שהיא לא אוהבת נסיעות ארוכות, זה לא עושה לה טוב.

"אין בעיה, אז נבוא לבקר אנחנו" - אבא אמר, תמיד מצא פתרון לכל בעיה.

ואז התחילו התרוצים הממש ילדותיים... "היא חולה, כואב לה הראש, לא מרגישה טוב"...

אבא אמר לי שהוא מרגיש רע עם העובדה הזו שהיא מרחיקה את אחי מהמשפחה.

שתבינו, אחרי הצבא, אחי לא הלך ללמוד שומדבר, לא היה בטיול הגדול לחו"ל, הלך ישר לעבוד.

בגלל שהיה במגמת מחשבים, מצא עבודה באחת מחברות ההייטק והתחיל לעבוד כרגיל, יצא לעדכונים מטעם העבודה, אחרי שנתיים - שלוש פיטרו אותו, ומצא עבודה חדשה אחרי כמה זמן.

בגלל המצב בהייטק שהלך והשתפר - קמו לו מתחרים לא מעטים, ואחי החזיק כל מקום בשיניים, עד שלא היתה ברירה ונאלץ למצוא עבודה אחרת.

אשתו לא עבדה תקופה ארוכה, רק ישבה בבית, ניקתה, דיברה בטלפון, הסתכלה בטלויזיה... התבטלה, במילה אחת.

אבא אמר שכל הזמן הזה, אחי קרע את התחת במקומות שצעירים יותר הרוויחו בו הרבה יותר, בזמן שאשתו ישבה בבית ובזבזה לו את הכסף.

כשהם רצו לקנות בית, אבא היה אחד הערבים שלהם... זה בא במקום, במיוחד כשהקבלן שלהם פשט את הרגל.

כל הכסף הלך לפח.

אבא חתם על כ"כ הרבה צ'קים לעזור לאחי עם המינוס שרק התנפח.

כל פעם שהיה טלפון מאחי - היה משבר כלכלי קטן.

כל ארוע משפחתי - אחי הגיע לבד, מקסימום עם אחת הבנות, או שתיים מהן.

המצב התחרבן כ"כ עד כדי כך שההורים היו צריכים להתקשר לאחי כדי להזמין את עצמם אליו.

וכשהיינו מגיעים - אשתו היתה "בעבודה" / "בקניות" / "בסידורים" / "אצל חברה" או כל סיפור אחר.

16 שנה שאחי נשוי לאשתו.

16 שנה זה הרבה זמן...

הייתי בן 12, אני לא זוכר את היום שבו הם הודיעו על ההצעה.

 

 

חצי שעה אחרי שאחי הודיע שהם מתכוונים להתחתן - אבא שלי לקח אותו רגע לחדר "מה קרה? היא בהריון? זה הסיפור? אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? זה חתיכת תיק, אתה יודע..."

אני לא ידעתי את זה באותה תקופה, ולא שמעתי על זה עד לפני שעה וחצי.

גורם לי לחשוב על כל התקופה הזו מהתחלה.

נכתב על ידי G_dot , 19/9/2009 16:19   בקטגוריות החיים בסרט, המשפחה שלי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Santa & Jesus ב-19/9/2009 18:19
 



28/11/08


יום שישי.

 

ארוחת צהריים אצל אחותי.

אבאמא כבר שם מהבוקר, אחי, אשתו ושלושת הבנות שלהם הגיעו חצי שעה לפנינו, ואנחנו עוד הגענו באיחור.

"או יופי שבאתם באמת, כולם רעבים פה, לשולחן..."

אף אחד חוץ מאיתנו עדיין לא יודע מה קרה אתמול בערב, כל הארוחה מיכל עם השרוול הארוך מעבר לקצות האצבעות.

"אני לא יכולה לאכול ככה, תגיד להם משהו, משפחה שלך"

"זו תהיה משפחה שלך בקרוב, את יכולה להגיד להם גם..."

"זו היתה משפחה שלך קודם!"

"בסדר, בסדר..."

המשכנו לאכול עוד כמה ביסים, אני מבסוט מעצמי, מיכל מכונסת בתוך השרוול.

"נו!"

"טוב, מיכל לא יכולה לאכול ככה..."

כולם בשקט, אמא מתחילה להילחץ "בעיה עם הסכין? רוצה שאני אחתוך לך?"

מיכל, תוך כדי חשיפה של האצבעות: "לא, פשוט לא נוח לי להסתיר את זה"

בשלב הזה כנראה נגמרה הארוחה, כי כולם פשוט התחילו לקום, לחבק ולאחל איחולים.

נכתב על ידי G_dot , 6/6/2009 20:05   בקטגוריות החיים בסרט, המשפחה שלי, הבנות בחיי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שושנה מרקוביץ' ב-7/6/2009 00:57
 



27/11/08


יום חמישי.

28 שנה עברו.

הילדה הקטנה התבגרה, השתחררה מהצבא. חברים באו, חברים הלכו.

הלכה ללמוד משפטים, עברה את הבחינות לשכה ונכנסה לסטטיסטיקה (עו"ד אחד על כל 150 אזרחים בארץ... נכון לאותו יום)

הפגישה הראשונה (הרשמית) שלנו היתה ביום שלישי (לפני שנתיים).

מיכל אספה אותי מהרכבת בת"א ונסענו לאכול משהו באיזו מסעדה על החוף בראשון.

אחרי כמה חודשים היה לנו איזה משבר... זה היה שבוע קשה.

"אני מבקשת שתבוא" - זה היה הSMS שהביא אותי בחזרה לחוף בראשון. ישבנו ודיברנו, עישנתי קצת כדי להרגע. ועברנו את זה.

חזרנו להיות ביחד, בזכות העקשנות שלה ולמרות המרחק שהיה בינינו, הבעיות הגדולות הפכו להיות מיניאטוריות ברגע שדיברנו עליהן.

ביום חמישי הגדול (שלא בשליטתנו היה גם ה30 לסבתה ז"ל) לקחה יום חופש מהעבודה.

בבוקר - גילוי מצבה לסבתה.

בצהריים - פיקניק עם החברות הכי קרובות.

ובערב - היא שלי. (שנה שעברה הסכמתי שחברה שלה תיקח אותה ליום ספא, עכשיו תורי)

חזרנו לחוף ההוא, 22:00, היה קצת קר (טוב, על מי אני עובד, זה נובמבר, היא מאוד קר)

עומדים בקצה מגרש החניה, מחובקים, מולנו הים והחוף, מעלינו הכוכבים ומאחורינו - אתר בניה לעוד איזו מסעדה.

G: "מה קורה?"

מיכל: "קצת קר ואני מתה לשרותים"

G: "רוצה לאכול משהו?"

מיכל: "לא רעבה כ"כ דווקא"

G: "רוצה לשתות משהו?"

מיכל: "כן, בסדר, יותר צריכה לשרותים"

G: "רוצה להתחתן?"

מיכל: "...כן..."

רגע אחד שעזבתי אותה כדי להוציא את הטבעת שהחבאתי על ברך אחת, והיא רועדת מקור ו/או מהתרגשות.

נסענו למסעדה שבה הכל התחיל, בדרך מהאוטו למתחם האוכל "אז מי מחכה לנו בפנים?"

G: "חכי ותראי..."

מיכל: "מישהו יודע מזה?"

G: "עוד לא, בואי נשחק איתם קצת.. תני להם להרגע קודם."

נכנסנו למסעדה, מיטב החברים שלה קופצים ומאושרים ומחייכים "מזל טוב! יומולדת שמח!"

חיבוקים, נשיקות, לחיצות ידיים, מרימים כוסות לחיים... כולם נרגעים ומאושרים, חוזרים למקום שלהם.

מיכל נעמדת בקצה השולחן, נראה שעומדת להגיד משהו, כולם משתתקים ומחכים...

יד שמאל עולה לאוויר, עם טבעת על אצבע אסטרטגית.

שתי שניות של שקט (אני די בטוח שלכל החברים זה נמשך כמו נצח) וכולם קמו עוד פעם "מזל טוב!"

אני באותו רגע ברחתי הצידה, נתתי לכולם להתגודד סביבה, אותי הם ימצאו אח"כ, חוץ מכמה חברים שהיו בטוחים שאני אעשה את זה בהזדמנות אחרת...

 

זה היה אחד הימים הטובים בחיי.

יום שאני אזכור עוד הרבה זמן, יום חמישי.

נכתב על ידי G_dot , 4/6/2009 19:51   בקטגוריות הבנות בחיי, החיים בסרט, המשפחה שלי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי:  G_dot

בן: 44

MSN: 

תמונה




17,680
הבלוג משוייך לקטגוריות: ביקורת בלוגים , אקטואליה ופוליטיקה , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לG_dot אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על G_dot ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)