יומני, היה קר!

חברים, אם לא בשבילכם - אז בבקשה תפיצו. אחרת היא תגיע לצער בעלי חיים :(

היי חברה,

היום דפקה לי בדלת שולה (שם זמני שהיא עדיין לא עונה לו), גורה מהממת בת חודשיים וחצי, כנראה מגזע ג'ק ראסל.
מישהו כנראה נטש אותה ברחוב שלי והיא החליטה להגיע דווקא אלי.
כמו שחלקכם יודעים, אני נוסעת בקרוב להרבה זמן ואני לא יכולה לקחת אותה.
כמובן שאני לא יכולה לנטוש אותה בחזרה, ועכשיו אני רוצה למצוא לה בית.
זה מאוד מאוד דחוף כי אני לא יכולה להחזיק אותה לבד.

אם מישהו רוצה אותה, באמת שהיא מדהימה. היא גורה וכל אחד מכם יוכל לחנך אותה בדרכו שלו.







מצורפות תמונות להנאתכם.

תודה,

נועה

ויש חיות.

חיות מסתדרות בינן לבין עצמן, בלי לומר מילה.

בני אדם, לעומת זאת, לא.

לא משנה כמה דיבורים יעברו בין שני אנשים, כמעט תמיד יהיו מחלוקות, מעטות הפעמים שיש הסכמה מלאה בין הצדדים.

בעדר חיות, כולם מחליפים מבטים ומתקבלת החלטה. בין אם לתקוף, להתארגן לשינה, לנדוד.

אני לא אוהב דינמיקה קבוצתית בגלל הסיבה הזו.

שימו 9 אנשים בחדר, תנו להם להגיע להסכמה בעניין "מי מהאנשים צריך להשאר במקלט האטומי כדי להציל את האנושות" או "איזה ציוד צריך כדי לשרוד בצד המואר של הירח עד שהחללית הצלה תגיע"... תתקבל אותה תוצאה אם תשימו להם בחדר טלויזיה בלווין, שלט אחד שמחובר לשולחן באמצע החדר ותתנו להם להחליט איזה ערוץ רואים.

אם כולם יהיו מאותו זן (כמו להקה של זאבים, עגורים, נשרים) - התוצאה תגיע מהר, ותתקבל בלי הרבה עימותים.

חבורה של גברים תמצא את ערוץ הספורט ותהיה להם אולי התלבטות בין גביע אירופה לאיזה משחק עיקרי בליגה ב'.

חבורה של בנות, סביר להניח, תתביית על ערוץ הטלנובלות.

ילדים בשלב ההתבגרות היו ננעלים על ערוץ הסרטים (מחלקת פעולה) וילדות היו צועקות עם כל שיר בתיכון השיר שלנו.

אין לי את זה, אני לא זורם עם כולם, אני לא אוהב להתעמת עם אחרים. אני אוהב את הבועה שלי, את החברים שלי ואת המשפחה שלי.

יש לי חוש טכני לדברים, יכולת ללמוד דברים חדשים ולהפנים אותם.

אני אוהב סדר בדברים, עבודת צוות ועבודה בארגון, לדעת שיש מישהו מאחורי, מישהו שדואג לי.

אני לא אוהב לקחת סיכונים, כל (רוב) הדברים שאני עושה - עוברים עיבוד (אפילו מינימלי)

יש לי פחד גבהים, פחד במה ופחד ממחטים.

אני לא מתכוון לעשות בנג'י, למרות שהחוט מאובטח ומחכה לי רשת למטה. גם לא צניחה חפשית עם 39 מדריכי צניחה ותיקים ומנוסים מסביב.

אני יכול לעמוד מול כל המחלקה בעבודה ולספר להם את כל הבדיחות שאני מכיר עד שכולם ישפריצו חלב / שוקו / קפה שחור מהאף, אבל אני לא אעשה את זה.

בדיקות דם - לא רציתי להגיע לזה אפילו, אבל אין ברירה.

לזרוק איזו בדיחה (שחורה או עצמית) כדי לשבור את הקרח זה טוב, אבל לא להצחיק יותר מדי את הגברת שמתקרבת ליד שלי עם מחט ביד, אפילו אם זה גבר.

אני מעדיף שיהיה מישהו מבוגר מספיק בשביל לצבור נסיון בדקירות כאלה, אבל לא זקן מדי עם ידיים רועדות שברגע שהמחט בפנים - יתחיל לחפור לי.

אני לא אוהב לקחת סיכונים, אני מעדיף לעבוד לאט ובטוח, לתכנן קדימה, בלי הפתעות.

אבל כל תכנית היא בסיס לשינויים... וכל סיפור גדול מתחיל בצעד קטן כזה שנמצא על הגבול בין המסלול הבטוח לתהום האין סופית...

אבל זה משתחרר יותר מהר מבדרך כלל

לפני שבוע וחצי חברה שלנו השתעממה לה וחפרה לה ומצאה לה (ולנו) סטודיו בדרום ת"א עם מגוון חוגים לכל הגילאים (בואו נגיד, 18+ )

זה לא היה כ"כ מעניין אם לא הייתי רואה את אדי בטקן ולא הייתי אוכל בפאפאגאיו לחגוג ממולדת לחבר, לא הייתי כ"כ ממהר להגיע לשיעור נסיון בקפוארה.

שיעור ראשון למתחילים, הסברים על הצעדים הבסיסיים ולאט לאט, תוך כדי ריקוד מוסיפים עוד צעד, עוד בעיטה ועד שמצליחים להבין מה עשינו - נגמר השיעור וצריך להחליף חולצה.

שיעור ראשון עבר בהצלחה, המקלחת שאחרי - עברה על סף גניחה והרגליים...

אוי, הרגליים.

הרגליים שלי איבדו את יכולתן לזוז בצורה הנורמלית והטבעית של "לקום מהמיטה לשרותים בבוקר"

שרירים שלא זכרתי שיש לי אפילו חזרו לעבודה מאסיבית בפרק זמן קצר מדי שלא הספקתי לקלוט בעצמי מה קורה.

כל צעד - מקלל, כל התרוממות מהכסא כדי ללכת למקום אחר מלווה בתפילת פולסא דנורא לשרירים התפוסים...

כנראה שהאדם הפשוט מכור לסבל, או שזה העקרון שבדבר "עשיתי מנוי, אני בטח אלך לחרא הזה שוב!"

והלכתי אתמול

ואני אלך שבוע הבא

וכל שבוע בתקופה הקרובה

כי זה משהו ששווה לעבור את כל הסבל הזה בשבילו.