יומני, היה קר!

הצלחתם לסבן פומפיה?

היה מ-ד-ה-י-ם-!

זהו.

ועכשיו, אחרי שצחקנו - נעבור לחלק האומנותי...

יום רביעי אחרי העבודה זינקתי לאסוף מתנת ממולדת לאמא שארגנתי מאחד הספקים שלנו (הידד לקומבינה!)

הגעתי לרכבת בזמן, הסתובבתי לי בניחותא במרכז עזריאלי. השרב התחיל והשפיע לי על השיער והמצברוח לא בטוב כ"כ.

שינה טובה לקראת התעוררות ב6 בבוקר ואני צריך להיות בחופש (!!!)

בדרך לאסוף את הרכב - טלפון מהעבודה (משום מה לא הייתי מופתע מזה...)

אחרי שהרגעתי את האנשים שלא חטפו אותי ואני לא חולה - הרגעתי את חברה שלי, מסתבר שכשחברת ההשכרה אומרת שהפתיחה ב8:00 - כנראה הכוונה היא יותר לכוון 9:00.

יצאנו לדרך בשעה טובה - 10:30, מיזוג טוב, מוזיקה טובה ואחרי שיצאנו מהטווח של גלגל"צ במרכז - דיסקים.

הפסקת סיגריה קצת אחרי רמון, בדקנו גם כמה גדול תא המטען... שתי חברות נכנסות שם בכיף.

אני נכנסתי בטוב, לצאת - זו כבר בעיה אחרת.

המלון בשיפוצים אז אילתרנו חניות מסביבו אבל בעיקר הלכנו.

ארוחת ערב של יום חמישי (ארוחה יחידה באותו יום) הייתה במפלט האחרון. סטייל מסעדה על חוף הקאריביים, רשתות דייגים מפוזרות מסביב, תפריט בריא של פירות ים, תקרה נמוכה ושרותים בבניין אחר.

אפטר פארטי על החוף, חופש - אני לא נוהג, אז אפשר לשתות

יום שישי על הבוקר - בריכה. אח"כ פניתי למסאג' שתכננתי עליו כבר כמה שנים...

מה זה מסאג', ז'ון גלר, מישהי דקיקה, עור ועצמות, התחילה ברגליים עם אזהרה "תודיע לי אם אני לוחצת חזק מדי..."

"בדיוק באתי לשאול אם את יכולה ללחוץ יותר חזק"... נשמע כמו אנחת יאוש משהו מגיעה ממנה, אבל התעלמתי.

אז 70 דקות שכבתי והרגשתי כמו בצק, עיסוי חזק ושמן... אוי, כמה שמן.

שימנה אותי כהוגן, כמעט החלקתי על הראש אח"כ כשנכנסתי לכפכפים.

חזרתי לחדר לשטוף את השמן, לישון קצת ולהתארגן לארוחת ערב באגאדיר (כן, פתחו סניף גם באילת)

אפטר פארטי (שוב) על החוף.

יום שבת התחיל בצום, אחרי הבריכה - ארוחת השחיתות של הסו"ש: קאסה דו ברזיל. מסעדת הדגל של אילת (מבחינתי)

אכול כפי יכולתך... ואנחנו אכלנו.

מומלץ לבוא רעבים ובשעות הצהריים, כי אם באים אחרי נשנוש קל ובשעות הערב - לא מספיקים לעכל כ"כ את האוכל לפני שמגיע המלצר עם השיפוד הבא.

בערב - מסע קניות, בלי פחד ובלי מע"מ.

שינה טובה לקראת הנסיעה חזרה צפונה, ארוחת בוקר מלאה (מאוד), תדלוק (בלי מע"מ) ודהירה על גבול ירדן.

החזרנו את האוטו יום קודם, עם חריגה בק"מ (50 פחות ממה שסגרנו בהתחלה)

ולקינוח - ארוחת סיום בנאפיס, עם השרותים ההזויים בינתיים.

חיישני קרבה מאחורי האסלה, ששכחתי מהם בינתיים, אבל כשהתרוממתי מהאסלה...

שוב כמעט החלקתי על הראש מהמהירות שהסתובבתי לראות מי מוריד לי את המים ותופס אותי עם המכנסיים למטה.

אחלה דרך לסיים את הסוף הזה.

יום חמישי בצהריים, פאב שכונתי נידח על שפת הכביש המהיר, זוג חברים הולכים מכות.

בלהט המכות, אחד החברים שם את ידיו על צרור מפתחות של אופנוען, בורח החוצה, מתניע אופנוע ובורח.

כל יושבי הפאב (וכמה שוטרים) רודפים אחריו, באמצע המרדף אני שם לב שכולם מאחורי (כולל הרוכב אופנוע) וכולם רודפים אחרי בזמן שאני בורח בהאמר חדש שחור ומבריק.

איזה כיף! אני נוהג על האמר, חשבתי לרגע, אבל למה עכשיו כשהם רודפים אחרי?

מנסים להוריד אותי מהכביש עם ניידות משטרה שנצמדות אלי ורכבים צבאיים גדולים אחרים, האוטו מתחיל להרעיש מאיזור המנוע, המהירות יורדת לאט.

מתחיל להחשיך, נעלמו מאחורי כמעט כולם, אבל למה רק 120 קמ"ש? אני תוהה כשרכבים עוד עוקפים אותי...

בונא, אחי, אחלה אוטו יש לך! קורא לי אחד הנהגים דרך החלון.

תודה דוד, גנבתי את האוטו הזה, אדבר איתך אח"כ...

טוב, בהצלחה! וממשיך לפני, נעלם לתוך החושך.

אחריו ממשיכים לעקוף אותי, בנאדם, איזה אוטו מגניב זה!

תודה, רודפים אחרי עכשיו, לא יכול לדבר כרגע

טוב, תהנה וממשיך לעבור אותי מימין

נכנס למנהרה ארוכה, אין רכבים באיזור הלך עלי, עכשיו בטח ישימו לי מחסום בסוף הצינור הזה ונגמר כל העסק.

בסוף המנהרה - טרמינל, ריק מאנשים, נידח מכל סימן של משטרות, דלתות משוריינות חוסמות את הכביש, טוב, נגמר המשחק, לפחות לא ירו בי, עוצר באמצע הכביש, המפתחות והנייד בתוך קופסא קטנה ואני מסתובב בטרמינל השומם.

שני אנשים נכנסים לטרמינל, בלי נשק נראה לעין, בלי רעש וצלצולים, בלי לדבר בכלל. אחד מהם חבר שלי ואחד לא מוכר עם חצי פרצוף מכוסה במסכה מוזרה.

שם את הקופסא על הרצפה ומתיישב לידה באמצע גרם מדרגות, שיבואו הם לקחת אותי, אני כבר לא בורח...

החבר מוצא אותי קודם, בא ומתיישב לידי, נו? למה זה היה טוב? למה לא דיברת עם אף אחד? לא יודע שוקי, בחיי שאני לא יודע, זה פשוט קרה לי. אתה יודע שעכשיו זה כבר מאוחר מידי בשביל שאוכל לעזור לך, נכון? כן, אבל אולי יש דרך שאוכל לצאת מזה בטוב? בכולזות, עצרתי לבד ולא אתם עצרתם אותי... לא יודע אומר לי שוקי והאיש עם חצי הפנים המוסתרות עומד מולנו, הולך להיות לך יום ארוך מאוד. תודה, לא מספיק שאני ער מאתמול בצהריים? עוד מעט בוקר.

בוא, לך לפנינו לא רוצה, יירו בי, תן לי את היד שלך, לא צריך לשים לי אזיקים או משהו? לא, זה בסדר, זה אתה, סומכים עליך גם עכשיו?! נפתחות הדלתות, נכנסים לחניה של איזה קיבוץ, קבוצה של אנשים מסתכלים עלי כמו על איזה רוצח, נשים עם חלוקי רחצה ליד בעליהם עם גופיה, בוקסר, כפכפים וכרס יוצאים מהמרפסות כדי לראות על מה היה כל הרעש בטלויזיה עכשיו.

מובל לניידת - ג'יפ סופה צבאית מעלה אבק, אני יושב מקדימה ליד הנהג, שתי ילדות עוברות ליד החלון ובוהות בי. כן, זה אני זה שהיה עכשיו בטלויזיה עם המרדף, אני יודעת, היא רק רצתה לוודא, איך קראו לי בטלויזיה? לא זוכרת, גם לא ראינו אותך בטלויזיה, דיברנו עליך בפורום, יו, הפורום... כל החברים, צריך להודיע להם שאני לא מגיע בשבת ומתחיל לשוטט באינרטנט הסלולרי.

עוצר לחשוב רגע, אני צריך לאסוף את חברה שלי מחר מהרכבת, איך היא תדע שאני לא בא? טוב, יכוליות שהיא ראתה את זה בטלויזיה...

יו! מה אני אומר להורים?! מתי אני אראה אותם שוב?

מרים את הראש לעבר המראה, שיער ארוך, זיפים של שבוע, שיט! אני אצטרך להתגלח עכשיו כל יום? והשיער - דווקא עכשיו וככה הוא צריך ללכת?

שמש של צהריים מחממת את כולי, לאט לאט הכל מחשיך מסביב, נראה עמום מרגע לרגע, עדיין חם.

צלצול של הודעה, מסתכל מסביב, רק עכשיו אני יוצאת מחיפה, לילה טוב.

איפה כולם? מתי יבואו לקחת אותי?

שוכב במיטה, בוהה בתקרה, מזיע כולי, מנסה להבין מה לכל הרוחות הלך פה עכשיו?!