יומני, היה קר!

יום שישי.

ארוחת צהריים אצל אחותי.

אבאמא כבר שם מהבוקר, אחי, אשתו ושלושת הבנות שלהם הגיעו חצי שעה לפנינו, ואנחנו עוד הגענו באיחור.

"או יופי שבאתם באמת, כולם רעבים פה, לשולחן..."

אף אחד חוץ מאיתנו עדיין לא יודע מה קרה אתמול בערב, כל הארוחה מיכל עם השרוול הארוך מעבר לקצות האצבעות.

"אני לא יכולה לאכול ככה, תגיד להם משהו, משפחה שלך"

"זו תהיה משפחה שלך בקרוב, את יכולה להגיד להם גם..."

"זו היתה משפחה שלך קודם!"

"בסדר, בסדר..."

המשכנו לאכול עוד כמה ביסים, אני מבסוט מעצמי, מיכל מכונסת בתוך השרוול.

"נו!"

"טוב, מיכל לא יכולה לאכול ככה..."

כולם בשקט, אמא מתחילה להילחץ "בעיה עם הסכין? רוצה שאני אחתוך לך?"

מיכל, תוך כדי חשיפה של האצבעות: "לא, פשוט לא נוח לי להסתיר את זה"

בשלב הזה כנראה נגמרה הארוחה, כי כולם פשוט התחילו לקום, לחבק ולאחל איחולים.

יום חמישי.

28 שנה עברו.

הילדה הקטנה התבגרה, השתחררה מהצבא. חברים באו, חברים הלכו.

הלכה ללמוד משפטים, עברה את הבחינות לשכה ונכנסה לסטטיסטיקה (עו"ד אחד על כל 150 אזרחים בארץ... נכון לאותו יום)

הפגישה הראשונה (הרשמית) שלנו היתה ביום שלישי (לפני שנתיים).

מיכל אספה אותי מהרכבת בת"א ונסענו לאכול משהו באיזו מסעדה על החוף בראשון.

אחרי כמה חודשים היה לנו איזה משבר... זה היה שבוע קשה.

"אני מבקשת שתבוא" - זה היה הSMS שהביא אותי בחזרה לחוף בראשון. ישבנו ודיברנו, עישנתי קצת כדי להרגע. ועברנו את זה.

חזרנו להיות ביחד, בזכות העקשנות שלה ולמרות המרחק שהיה בינינו, הבעיות הגדולות הפכו להיות מיניאטוריות ברגע שדיברנו עליהן.

ביום חמישי הגדול (שלא בשליטתנו היה גם ה30 לסבתה ז"ל) לקחה יום חופש מהעבודה.

בבוקר - גילוי מצבה לסבתה.

בצהריים - פיקניק עם החברות הכי קרובות.

ובערב - היא שלי. (שנה שעברה הסכמתי שחברה שלה תיקח אותה ליום ספא, עכשיו תורי)

חזרנו לחוף ההוא, 22:00, היה קצת קר (טוב, על מי אני עובד, זה נובמבר, היא מאוד קר)

עומדים בקצה מגרש החניה, מחובקים, מולנו הים והחוף, מעלינו הכוכבים ומאחורינו - אתר בניה לעוד איזו מסעדה.

G: "מה קורה?"

מיכל: "קצת קר ואני מתה לשרותים"

G: "רוצה לאכול משהו?"

מיכל: "לא רעבה כ"כ דווקא"

G: "רוצה לשתות משהו?"

מיכל: "כן, בסדר, יותר צריכה לשרותים"

G: "רוצה להתחתן?"

מיכל: "...כן..."

רגע אחד שעזבתי אותה כדי להוציא את הטבעת שהחבאתי על ברך אחת, והיא רועדת מקור ו/או מהתרגשות.

נסענו למסעדה שבה הכל התחיל, בדרך מהאוטו למתחם האוכל "אז מי מחכה לנו בפנים?"

G: "חכי ותראי..."

מיכל: "מישהו יודע מזה?"

G: "עוד לא, בואי נשחק איתם קצת.. תני להם להרגע קודם."

נכנסנו למסעדה, מיטב החברים שלה קופצים ומאושרים ומחייכים "מזל טוב! יומולדת שמח!"

חיבוקים, נשיקות, לחיצות ידיים, מרימים כוסות לחיים... כולם נרגעים ומאושרים, חוזרים למקום שלהם.

מיכל נעמדת בקצה השולחן, נראה שעומדת להגיד משהו, כולם משתתקים ומחכים...

יד שמאל עולה לאוויר, עם טבעת על אצבע אסטרטגית.

שתי שניות של שקט (אני די בטוח שלכל החברים זה נמשך כמו נצח) וכולם קמו עוד פעם "מזל טוב!"

אני באותו רגע ברחתי הצידה, נתתי לכולם להתגודד סביבה, אותי הם ימצאו אח"כ, חוץ מכמה חברים שהיו בטוחים שאני אעשה את זה בהזדמנות אחרת...

זה היה אחד הימים הטובים בחיי.

יום שאני אזכור עוד הרבה זמן, יום חמישי.

בעצם, פה הכל התחיל... איפה שלמעשה הכל נגמר.

סבא מת, סבא שלמעשה הקים את המדינה, מת בזמן כדי לא לראות לאן המדינה שלנו הגיעה...

חטפו את גלעד כמה ימים אח"כ, גולדווסר ורגב נרצחו במארב בצפון כמה ימים אחרי זה, והחיים שלי התחילו.

זה נשמע רע כשזה בא בצורה כזו, במיוחד בשילוב כזה עם הארועים ההם.

אבל דווקא אחרי שסבא מת, הבנתי שכדי לחיות, צריך לעשות צעד משמעותי.

נפרדתי מחברה שבועיים לפני שהיינו אמורים לחגוג שנתיים (היא התגברה עלי, התחתנה ויש לה כבר ילד)

השתתפתי במלחמה, (שבוע אח"כ המלחמה האמיתית התחילה) דפש מוד היו צריכים להגיע פעם ראשונה.

הוזמנתי למסיברביקיו אצל חברים בתור "חבר של..." מישהי שנשארה באנגליה.

ההיא מאנגליה נפרדה ממני (בטלפון), פחות מחודש אח"כ הגיעה החברה הבאה.

כדאי שתזכרו את העובדה הבאה:

כשמישהי אומרת לכם "בוא נישאר ידידים" אחרי שעברתם משהו ביחד, זה לא יעבוד כנראה. ופה מתחילה תחרות מי ימצא חבר/ה קודם.

אם היא מוצאת לפניך ואין לך בעיה עם זה - סבבה, אם זה עובד הפוך - גם טוב...

אבל אם אתה מוצא מישהי קודם ולא טוב לה בעין על זה - זה עלול לגרום למשהו כזה.

כן, היא לא אהבה את זה.

היא לא אהבה את זה כ"כ שהיא החזירה עם חברה משותפת את כל הדברים שנתתי לה ושהשארתי שם בטעות.

אז בדרך חזרה ממילואים אחר, לחברה אחרת, עשיתי תאונה (תודה לבלונדינית המ****)

חודש אח"כ נפרדתי ממנה.

(יש פה יותר מדי תאורים בגוף שלישי, אז אני אצמיד להן שמות: V - ממנה נפרדתי כשסבא מת, E - מאנגליה, איתה הייתי במלחמה, R - אותה פגשתי בעל האש שהייתי בו בתור החבר של E)

עם R הייתי יוצא למועדון שבו מיכל עבדה

למיכל מגיע קצת יותר מפוסט בבלוג הזה...