אנשים נשואים באושר כמה עשרות שנים, יש להם קריירה מצליחה, אישה טובה, 4 ילדים, 2 מכוניות... עוזבים הכל והולכים לגור עם חבר לחיים.
כמו בפרסומות של לפני הבחירות ב96', רמי הויברגר תמיד דיבר על זה שבכל מקום היו לו שלטים של ביבי, חולצות של ביבי, סטיקרים של ביבי והכל של ביבי, הגיע לקלפי - שם פרס...
עד לפני שעה וחצי - הייתי בידיעה שכל המתחים בין גיסתי להורים שלי היו ביוזמה של גיסתי.
קצת קשה לעכל 16 שנה של הרגלים להתרחק ולא לחבב יותר מדי מישהו שכל הזמן הזה התנהג באופן אינסטיקנטיבי בצורה כזו שמרתיעה את הסביבה.
קראתם את הארי פוטר?
(מי שלא קרא הכל ומפחד שיהרסו לו - שיפסיק לקרוא עכשיו)
(הזהרתי אתכם...)
כמו בהארי פוטר, שכל השנים פרופסור סנייפ התאכזר אליו והתעלל בו, דיכא אותו ועשה לו כל נזק נפשי אפשרי ובסוף... בשני העמודים האחרונים של הספר, הארי מגלה שכל הזמן הזה הסביבה הכתיבה להארי איך להתנהג ואיך להרגיש כלפי הפרופסור. אבל למעשה הפרופסור התאמץ כ"כ חזק וניסה כל הזמן הזה להגן עליו.
(נגמר הספויילר, תקראו לחברים שלכם חזרה)
כל הזמן הזה לא זכרתי את התקופה ההיא של ההודעה של אחי שהוא עומד להתחתן.
לאחי היתה חברה במשך כל שרותו הצבאי, היא באה מערד, אחי בא מכרמיאל, הם נפגשו באמצע, בצבא.
הם היו צמודים כ"כ כל הזמן הזה, אפילו ההורים שלנו החליפו טלפונים והתקשרו כל יומולדת לאחל מזל טוב אחד לשני.
אחרי הצבא, הם גרו יחד בת"א, חגים העברנו ביחד עם המשפחה שלה, כל שלושה שבועות היה אותו סבב (שבת אצל ההורים שלו, שבת אצל ההורים שלה ושבת לבד)
לא זוכר מה גרם למה, לא יודע איך זה קרה אפילו.
שבת אחת שבאנו לבקר בת"א - אין לילך יותר, יש שרון, ויש גם כלב...
ההורים כנראה לא קיבלו את ההחלפה המהירה הזו כ"כ טוב.
למעשה, לא קיבלו בכלל טוב את הרעיון.
אחשלי הפסיק לבוא בתדירות גבוהה, לאט זה הפך לפעם בחודש, אח"כ רק בחגים ואז... כמעט בכלל לא.
הטענה היתה כל פעם שהיא לא אוהבת נסיעות ארוכות, זה לא עושה לה טוב.
"אין בעיה, אז נבוא לבקר אנחנו" - אבא אמר, תמיד מצא פתרון לכל בעיה.
ואז התחילו התרוצים הממש ילדותיים... "היא חולה, כואב לה הראש, לא מרגישה טוב"...
אבא אמר לי שהוא מרגיש רע עם העובדה הזו שהיא מרחיקה את אחי מהמשפחה.
שתבינו, אחרי הצבא, אחי לא הלך ללמוד שומדבר, לא היה בטיול הגדול לחו"ל, הלך ישר לעבוד.
בגלל שהיה במגמת מחשבים, מצא עבודה באחת מחברות ההייטק והתחיל לעבוד כרגיל, יצא לעדכונים מטעם העבודה, אחרי שנתיים - שלוש פיטרו אותו, ומצא עבודה חדשה אחרי כמה זמן.
בגלל המצב בהייטק שהלך והשתפר - קמו לו מתחרים לא מעטים, ואחי החזיק כל מקום בשיניים, עד שלא היתה ברירה ונאלץ למצוא עבודה אחרת.
אשתו לא עבדה תקופה ארוכה, רק ישבה בבית, ניקתה, דיברה בטלפון, הסתכלה בטלויזיה... התבטלה, במילה אחת.
אבא אמר שכל הזמן הזה, אחי קרע את התחת במקומות שצעירים יותר הרוויחו בו הרבה יותר, בזמן שאשתו ישבה בבית ובזבזה לו את הכסף.
כשהם רצו לקנות בית, אבא היה אחד הערבים שלהם... זה בא במקום, במיוחד כשהקבלן שלהם פשט את הרגל.
כל הכסף הלך לפח.
אבא חתם על כ"כ הרבה צ'קים לעזור לאחי עם המינוס שרק התנפח.
כל פעם שהיה טלפון מאחי - היה משבר כלכלי קטן.
כל ארוע משפחתי - אחי הגיע לבד, מקסימום עם אחת הבנות, או שתיים מהן.
המצב התחרבן כ"כ עד כדי כך שההורים היו צריכים להתקשר לאחי כדי להזמין את עצמם אליו.
וכשהיינו מגיעים - אשתו היתה "בעבודה" / "בקניות" / "בסידורים" / "אצל חברה" או כל סיפור אחר.
16 שנה שאחי נשוי לאשתו.
16 שנה זה הרבה זמן...
הייתי בן 12, אני לא זוכר את היום שבו הם הודיעו על ההצעה.
חצי שעה אחרי שאחי הודיע שהם מתכוונים להתחתן - אבא שלי לקח אותו רגע לחדר "מה קרה? היא בהריון? זה הסיפור? אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? זה חתיכת תיק, אתה יודע..."
אני לא ידעתי את זה באותה תקופה, ולא שמעתי על זה עד לפני שעה וחצי.
גורם לי לחשוב על כל התקופה הזו מהתחלה.