יומני, היה קר!

לפני שבוע החזירו לנו שניים מתוך שלושת החטופים העיקריים של המלחמה האחרונה

אתמול נגמרה השבעה על אהוד ואלדד ז"ל

עכשיו רק נשאר לנו לתת עוד איזה 400 ומשהו גופות, 15+ מחבלים עם דם על הידיים ואז נקבל את גלעד שליט

לפני יומיים היה צריך להשתחרר מה שאומר שהוא בקושי היה שנה בצבא כשחטפו אותו...

אני נזכר בתקופת הצבא שלי (נכון, זה לא צבא, זה חיל האויר, אבל עדיין)

כבר לא הייתי בשוק של המקום החדש, לאט לאט הגיעו צעירים שיעבדו מתחתי, לאט לאט השתחררו מבוגרים ממני (או שנשארו בקבע)

ועם כל חודש שעבר, יותר הכרתי את המערכת ונקשרתי אליה עד שהצטערתי שאני צריך להשתחרר כבר

לפני שנתיים וקצת, גלעד הצטער שהוא התגייס...

כל פעם שאני רואה את הפרסומת של "ישראלי אמיתי לא משתמט" עולה לי חיוך על הפרצוף, אני נזכר בקטע הקצר שעשו על הפרסומת הזו בארץ נהדרת.

[חייל מגיע ביום הראשון לבקו"ם, פוגש את אשכנזי, עובר שרשרת חיול כשלאורכה הרמטכ"ל מדקלם לו "ישראלי אמיתי לא מתבכיין" "ישראלי אמיתי לא שואל שאלות" וכאלה... בסוף שרשרת החיול הצעיר מגיע לשולחן שמאחוריו יושב אולמרט, שאומר לחייל "תחתום >איההה< פה, זה טופס שמשחרר אותנו מאחריות לחלץ אותך במידה ואתה נחטף ע"י גורמים עויינים" ואז החייל אומר משפט אחד בודד "ישראלי אמיתי לא נחטף" ואז אהוד מביא לו בהפוכה "נחטף, אבל לא חוזר!"]

נראה שבכל צחוק יש טיפת אמת...

אני לא מאחל לאף אחד להיחטף ובטח שלא ליפול בשבי.

מצדי, שהמלחמות יגמרו כבר אתמול.

אבל זה עולם אפור מדי בשביל עתיד ורוד כזה

אז הנה הצעת יעול (שלא תצא אל הפועל אף פעם עם הממשלה הזו)

כל חייל שמתגייס, יחתום על טופס שבו הוא מבקש במקרה של חטיפה (חס וחלילה) שיחזירו תמורתו לאותו גורם חוטף חייל ביחס של אחד לאחד.

אם זה לא ברור, הנה כמה דוגמאות:

במקרה של שבוע שעבר, לקחו לנו חיילים חיים והחזירו אותם מתים - היה צריך להעמיד את קונטאר עם הפנים לגדר ולירות לו בראש ככה שיעוף לו השפם עד למאורה של נסראללה.

במקרה של אלחנן טננבאום, שעקרו לו כמה שיניים - היה צריך להחזיר להם חייל שלהם, אחרי שהיו נופלות לו כמה שיניים בגלל המכות חשמל שהיה חוטף לביצים.

ובמקרה של גלעד שליט - להכנס לתוך עזה, לחטוף להם את הילדים של ראשי הארגונים הראשיים שם ואז נראה איך ומתי הם יחזירו אותם...

אחד תמורת אחד, שיתחילו להתנהג כמו בני אדם אחרת אנחנו נתנהג כמו חיות.

ואני הייתי שם.

בשבילי זו ההופעה הראשונה של איזו להקה מחו"ל שבאה לארץ.

תכננתי להיות בפארק הירקון עם דפש מוד (שהביאו אותה בברז רציני יומיים לפני ההופעה!) אבל במקום זה הגעתי להאנגר ליד הירקון.

הייתי גם בהופעה בחו"ל (Opteh) לפני כמה חודשים, הבדל עצום.

את הכרטיסים קניתי כבר לפני חודשיים, לקחתי אותם לפני חודש.

לא היו לי הרבה ציפיות לגבי ההופעה, חוץ מלפגוש כמה חברים, לרקוד קצת ולשתות קצת יותר.

אין לי הרבה ידע במוזיקה ואין לי מושג איך קוראים לכל האלבומים שלהם, אני אוהב מוזיקה, אבל לא מורעל עליה.

אם אני אשמע שיר של איזו להקה ברדיו (או ממכונית חונה) - אני אהנה מהרגע, לא ישר ארוץ הכי צמוד למקור הרעש ואתחיל לרקוד.

הרבה חברים עשו לי פרצופים על זה שיש לי מכנסיים עם הסמל של Korn, חולצה של Pink Floyd ושל Opeth ("תן שמות של לפחות 3 שירים שלהם" - אין לי מושג)

גם מצב השירים שיש לי במחשב קצת רעוע ועוד יותר מבחינת הלהקות האלה.

את Incubus שמעתי ממזמן, לא התרגשתי עד כדי צרחות ולא הייתי אדיש לגמרי כששמעתי אותם באיזור.

ביום רביעי שעבר הם הגיעו לארץ, שייגעצ חיממו אותם...

איך להגיד את זה בעדינות, לא אהבו אותם כ"כ. יותר נכון להגיד: כ"כ לא אהבו אותם, כשעלו לבמה - גל קריאות "בוז" קיבל את פניהם, אבל הם המשיכו בשלהם (קצת יותר מידי אהבה עצמית, כשראו את עצמם ב6 המסכים מסביב).

כשירדו מהבמה הייתה יותר התלהבות בקהל, זה היה הסימן להתחיל להידחף פנימה.

כשקהל של 3000 איש נמצא בהאנגר דחוס ו 2000 מהם נמצאים ברדיוס של 30 מטר מהבמה - להכנס פנימה דרך כולם זה לא מעשה כ"כ חכם, אבל בר ביצוע.

עד אמצע הדרך - הובלתי חבר שלי דרך כולם, אח"כ כבר התחיל להיות צפוף יותר, חם יותר ומחניק הרבה יותר.

פתאום שמתי לב שחבר שלי, שהיה מאחורי, נמצא מטר וחצי לפני ונדחס יותר פנימה, אלה היתרונות במבנה גוף דק.

אחרי שני שירים הרגשתי דחיפה בתדירות גבוהה מאחורי, ידידה שלי מנסה להכנס גם, זו הדרך שלי להמשיך פנימה.

כשנכנסים דרך קהל צפוף בהופעה עם מישהי, צריך לשמור עליה ועל עצמך, אחרת כל השאר ימעכו אותה ויבעטו בך.

אז דחפנו, נדחפנו, הזענו והזיעו עלינו, אנשים הסתכלו עלי במבט של "אתה מספיק גדול בשביל לראות אותם גם מאחורה, מה אתה נדחף?" קיבלו בחזרה מבט של "שתוק ותן לה להתקדם, היא עוד מעט מתעלפת פה, תן להגיע למאבטחים שיוציאו אותה מקדימה"

לא הייתי בהרבה הופעות ואני לא מכיר את הלהקה הזו כ"כ טוב, אבל כשמגיעים להופיע בארץ אחרת לפחות תדברו עם הקהל קצת, קצת יותר מ"ערב טוב ישראל" ו"תודה רבה תל אביב".

שיר אחד שהיה אמור להיות בגרסה אקוסטית נקטע באמצע עקב תקלת גיטרה... פעמיים, אז הם עברו לגרסה החשמלית יותר. גם לא השקעתי הרבה מאמץ לעקוב אחרי הקולות והרעשים, אבל כנראה שחלק מההופעה (אם לא כולה) היה בפליי-באק.

מסקנות להופעות הבאות - אולי לא צריך להשקיע כ"כ הרבה.

יום כיפור, יום של סליחות בין האדם למקום.

זתומרת - בין האדם (לכאורה אני, את ואתה) לגורם שהביא אותנו לפה.

אז למה שבוע, שבועיים לפני יום כיפור אנשים מתחילים להתקשר ולשלוח הודעות של "סליחה אם פגעתי בך"...?

נכון שנבראנו בדמותו, אבל לא כולנו אלוהים. (למרות שיש מישהי ש... טוב, זה לא לפוסט הזה)

אם מישהו פגע במישהו אחר - אותו מישהו אמור להתנצל ברגע שהוא גילה שהוא פגע במישהו האחר, לא ביום כיפור.

אנשים שוכחים לפעמים חלק מאיזה ריב שהיה להם לפני כמה חודשים.

יש גם כאלו שזוכרים כל שניה ושבריר שניה בויכוח.

אפילו יש כמה שזוכרים "כ"כ טוב" עד שהם מוסיפים חלק מהדברים שלא היו מעולם.

אבל זה בין האדם לחברו.

עוד סוגייה מעניינת:

"צום קל" שכולם מברכים את כולם...

למה?

מה הרעיון מאחורי זה?

צום, כל צום (יום כיפור, ט' באב, גדליה...) אמור להיות יום עינוי.

אנשים אמורים להתענות ביום הזה.

עוד מחפשים "שיטות" לצום בקלות.

נו, באמת... אם אתם מחפשים דרכים לצום בקלות - אל תצומו בכלל! אם אתם לא מצליחים לרמות את מי שאתם צמים בשבילו - אז אתם מרמים את עצמכם יותר.

אז לכל הצמים והצמות - שיהיה לכם צום קשה ומייגע, שכל דקה תעבור ברעב עצבני שלא תוכלו אפילו לקרוא ספר, שלא תוכלו לראות סרטים, שלא תוכלו ללכת בכבישים כדי לנסות להעביר אותו בהליכה ושלא תוכלו אפילו לישון כדי שזה יעבור.

אם זה פגע במישהו מהקוראים - אז אני גם מצטער שזה פגע בכם. (ברגע שזה פגע בכם וסלחתם לי - עשיתם עוד חטא, אבל בקטנה...)

איך לא תסלחו לי? יום כיפור עוד מעט...