יומני, היה קר!

יום עבודה רגיל.

טוב, אז יום עבודה מקוצר.

יום עבודה של כל המחלקה באותה משמרת, בצהריים כבר היינו בדרך לחמי טבריה, שהיה רק בשבילנו (20 חבר'ה).

מסאג' (שוודי), בריכה מחוממת, ג'קוזי, סאונה והצעה לטיפול פנים משתי בנות שבאו לנסות להרוויח עלינו כמה ג'ובות.

אחרי מקלחת חמה (וארוכה) יצאנו לבת יער.

המנהל נוהג כהרגלו (ורגלו כבדה מאוד), שזה אומר בסביבות ממוצע של 120 קמ"ש (כולל עצירות ברמזורים). אבל כשנמצאים בטבריה ונוסעים לצפת דרך הזיגזגים של אלמגור - ההנד-ברקס נראה ידידותי מתמיד.

סוג של מרק אדום (צ'ורבה, כמו של שר החוץ שנכנס למסעדה רומנית), 500 גרם של בשר (Well Done), חצי בקבוק יין (לאדם), וסופלה שוקולד חם (עם קצפת).

המקום מדהים (למרות שזה חור), ונלחמנו אחד בשני עם שלג (!!!) רבע שעה לפני ואחרי האוכל. אם הייתי זוכר איך להגיע לשם הייתי מנסה משהו אחר מהתפריט פעם הבאה.

כל הקטע הזה של "עובד חדש"

לפני סוף המשמרת קראו לאיזו בעיה, וכשראו אותי - התגובה שקיבלתי על ההתחלה (אחרי שהוצאתי את הראש שלי מאחורי הפינה) הייתה:

"אה, זה אתה. לך תקרא למישהו שמבין"

מה שקרה אח"כ לא רלוונטי.

מה שהכי הציק לי זה שהם ישר שללו את הרעיון שאני יכול לעזור פה במשהו למרות שהתקלה כבר ידועה להם והם רק משכו את הזמן והאיצו בי שאקרא למישהו בכיר.

הגיע מישהו בכיר ובאמת עזר לי לאתר את התקלה ולפתור אותה, אבל התקלה לא נעלמה.

אחרי מחשבה קצרה הבכיר אמר שאם התקלה חוזרת - לפרק את הלהב ולהביא למחלקה, המכונה יכולה לעבוד עם להב אחת פחות.

אחרי שפירקתי את הלהב - שמתי לב לנזקים פנימיים שנוצרו אז קראתי לאבטחת איכות (אלה שאחראים שהשניצלים שלכם יהיו נטולי לכלוכים / מתכות) והם החליטו שכל האוכל שנוצר במהלך אותה תקלה (וקצת מקודם - רק כדי להיות בטוחים) ילך לפח.

סיכומו של היום - כמעט טון של אוכל שלא יגיע למדפים שלכם, רק בגלל יהירות של כמה עובדים במפעל שלי.

את המסקנות תסיקו לבד, אני יוצא להליכה.

הייתה לי חברה במשך שנתיים.

נפרדנו פעמיים, זה היה יותר מידי כבר אז.

הפעם הראשונה נמשכה יום, אחרי חודשיים הגיעה הפעם השניה.

שמרתי על פרופיל נמוך, לא מיהרתי לשומקום.

אחרי פחות מחודש שמעתי ממנה שהיא כבר מצאה לעצמה "ריבאונד" (מה שזה לא יהיה) אחרי שבועיים.

זה הציק לי, בתור מישהי שאמרה די הרבה שהיא אוהבת אותי - חשבתי שהיא תקח לעצמה גם קצת זמן כדי להרגע.

אחרי שבוע כבר חזרתי לעצמי, את כל הדברים המשותפים שמתי בפינה חשוכה (ולא שרפתי / זרקתי) והמשכתי הלאה.

אחרי שבועיים - התחילה המלחמה וכולכם כבר יודעים איך זה נגמר.

ארבעה חודשים של הקשר הכי רחוק שהיה לי, נגמרו שבוע אחרי שחזרתי.

כולם אמרו שזה לא בריא.

כולם אמרו שאין בזה טעם.

כולם אמרו שלא הייתי צריך למהר כ"כ.

כולם אמרו שהייתי צריך להבין לאן אני נכנס כבר קודם.

ידעתי את כל זה כבר קודם, אבל מאז ומתמיד לא הלכתי לפי מה שכולם רצו.

הלכתי לפי דבר אחד, עצמי.

אומרים שצריך "לנוח" בין קשר לקשר, במיוחד אם זה קשר רציני.

איפהשהו אחרי המלחמה, כנראה אמרתי משהו לא במקום, ושמתי לב שהקשר מתרחק.

לא היה לי הרבה מה לעשות עד שטסתי לשם, אבל בתת הכרה כנראה הפנמתי את העובדה שזה לא יימשך.

התת הכרה הפכה להיות הכרתית ביותר כבר מהטרמינל.

ישנתי אצל חברה שלי כבר בלילה הראשון שלנו ביחד, כבר מהרגע הראשון הרגשתי יותר עצמי מתמיד.

G, בלי מסכות, בלי פלברות ובלי פחד.

קיבלתי הערות, הטפות, שבחים וקצת איומים על זה שהגעתי למצב כזה.

אבל לא אכפת לי.

אני לא אוהב להיות לבד, ואני לא מחפש מישהי שתעסיק אותי בינתיים.

אני גם לא מחפש מישהי לאהוב כי מצאתי.

ואני לא מוותר עליה.