היו מילואים.
אפילו לא הייתי כל יום בבית, סופסוף מילואים שאפשר לקרוא להם באמת מילואים.
יצאתי אליהם עם האוטו וחזרתי מהם בתחבורה ציבורית.
חשבתי בטעות שיהיה איזשהו שינוי ברכבות האלו מלפני 4 שנים וחצי (כשהשתחררתי) עד עכשיו. מסתבר שטעיתי בגדול ואפילו המצב הורע ברמות שלא ניתן לתאר.
יום ראשון שאחרי התאונה, ישנתי אצל החברה בר"ג ונסעתי בבוקר לרכבת.
מכיוון שצריך להספיק להסעה שיוצאת מאשקלון ב11 בבוקר - חישבתי את הזמנים הפוך.
20 דקות נסיעה מרכבת אשקלון לתחנה מרכזית.
שעה נסיעה ברכבת מת"א לאשקלון.
20 דקות נסיעה מהחברה לרכבת.
סה"כ (כולל תוספת איחור / פקקים) - שעתיים וקצת.
הפקקים היו סבירים, אבל הרכבת... אוי, הרכבת.
לא אכלתי כלום כל היום, בניתי על הזמן הזה בין האוטובוס לרכבת בשביל לאכול משהו בקיוקס של התחנה.
"נוסעים יקרים שלום, אנו מתנצלים על אי הנוחות, אבל הרכבת לאשקלון תגיע באיחור של כ 12 דקות לתחנה" - זה הוא נזכר להגיד אחרי 5 דקות.
אז חשבתי שאוכל לתפוס בכולזות משו לאכול בקיוקס.
כמו לפי הזמנה אישית, איפהשהו מגבוה, 5 אנשים לפני (ועוד אחד אחרי) בתור לקיוקס.
מעקב על השעון של התחנה, לחץ דם מתחיל לעלות, הרגל קופצת וכל אחד מהם לוקח את הזמן שלו להחליט על מה הוא רוצה לאכול.
3 אנשים בתור, 2 אנשים בתור, איש בודד, נגמר הזמן.
ריצת אמוק חזרה לתחנה, מתנשף כולי, מסתכל לצדדים, כולם עוד פה.
מחכה, מחכה, מחכים כולם וכלום.
האיש שעמד מאחורי בתור לקיוקס יורד לו בניחותא במדרגות עם קורסון מעלה אדים וכוס קרטון בטעם של אספרסו והרכבת עדיין לא מראה את סימניה באופק.
25 דקות איחור! והיא גם הגיעה לרציף השני.
כולי רעב ועצבני בועט ודוחף בחזרה את שאר החיילים שבועטים ודוחפים ורוצים להספיק להסעות שלהם.
2 ק"מ מיבנה - עומדים.
"נוסעים יקרים, אנו מתנצלים על ההמתנה, אנו נאלצים להמתין מספר דקות עקב מעבר רכבות"... מה מעבר רכבות? איזו רכבת עוברת פה חוץ מהרכבת הזו?
עד כדי כך המצב של רכבת ישראל רעוע שאין תקציב לבניית עוד מסילה ליד יבנה?!
לא מספיק הגרוטאה האדומה בעלת שתי הקומות הזו איחרה להגיע לתחנה הראשונה - היא גם מאחרת 2 תחנות לקראת הסוף?!
איחור של 42 דקות לתחנת אשקלון, זינוק מהגרוטאה הזו לעבר היציאה מהרציף, הכרטיס מוכן ביד, יוצא מהתחנה, האוטובוס מחכה (תודה באמת)
"כמה זה לתחנה המרכזית?"
"כן, אני מגיע לתחנה המרכזית"
"אני יודע, כמה?"
"כן, אני מגיע לתחנה המרכזית"
בינתיים חיילים מתחילים להשתחרר מהתחנת רכבת ומגיעים בהמוניהם לאוטובוס הבודד שמחכה לו (להם).
"אני יודע שאתה מגיע לתחנה המרכזית, שאלתי כמה עולה!!!"
"אה, 3.5"
וחיילים נדחפים בלי שום טיפת יחס למה שקורה לפניהם, בקושי הספקתי לקחת את העודף לפני שזרם החיילים סחף אותי פנימה.
כאב ראש מתחיל לטפס לי מאחורי העיניים לבין האזניים והאוטובוס נזכר סופסוף להתחיל לזוז.
דקה אחת בודדה אחרי שמצאתי לעצמי מקום בהסעה - האוטובוס יצא מהתחנה, אבל לא הגענו לפני שהנהג נזכר שהוא שכח משהו במשרד, אז במקום לצאת לבסיס - הוא יצא לצד השני של אשקלון.
הכאב ראש לא משתחרר והחיילים שמחליטים לבדוק למי יש צלצול יותר חזק בדור השלישי שלו של אייל גולן צועקים ומרעישים כמו ילדים בכתה ג'.
אני כבר לא יודע איך לתפוס את הראש בצורה שפחות תכאב לי, אבל אני יודע שזה המילואים האחרונים שאני מתכוון להגיע אליהם בתחבורה ציבורית אם זה תלוי בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
G_dot