יומני, היה קר!

ומה עם כושר לימוד?

האפשרות להחליט מה לעשות בחיים, מתי לעשות את זה ועד כמה להתעמק בזה, מה עם הקריטריונים האלה?

אבא שלי התחיל ללמוד בגיל 26, אחרי שהיה נשוי ועם שני ילדים.

למד הנדסת מכונות בטכניון, סיים שם והתגלגל בין מקומות עבודה עד שהגיע למקורות.

עכשיו הוא בפנסיה, מחזיק את אמא שלו מבחינה כלכלית, את הבן המבוגר שעכשיו מתדרדר בגלל המצב בהייטק ואת הבן הצעיר שעומד להתחתן בסוף החודש, עובד בתעשייה כושלת אחרת ולומד (במקביל)

הבת האמצעית מסודרת, תואר שני, בעל, שני ילדים (ושלישי בדרך), עם חלקת אדמה ברמות מנשה... אז אין מה לדאוג.

אחי סיים בי"ס, התגייס, השתחרר, התחתן.

עבד בין עבודות בתחום המחשבים, עדיין עובד שם ככה.

שבוע שעבר הורידו להם את שבוע העבודה ל4 ימים.

המצב חרבנא.

להחזיק בית עם גינה, אישה, אוטו ושלוש בנות עם משכורת של הייטק בתקופה של Low-Shit זה לא קל.

גיסתי עובדת בתור מעצבת פנים, עבודה של אחרי צהריים / ערב (כי כולם עובדים בבוקר ויש להם זמן לראות את כל השאר רק אחרי, אז בשעות האלה מגיע הכסף הטוב)

סיימתי ללמוד את ההנדסאי מכונות לפני חצי שנה.

טוב, אז שנתיים...

לפני חצי שנה עשיתי את ההגנה על הפרוייקט, שזה באמת סוף התהליך של ההנדסאי מכונות (וזה מה שכל הנדסאי מכונות מקלל בסוף הלימודים, כל הזמן הזה בשביל החוברת פרוייקט המז*#%! הזו)... זו הייתה תקופה של לימודים על משהו שהיה לי קל.

שבועיים של חפירות מצד גיסי (הפרסי, עם שני תארים, שתי מכוניות, עבודה באינטל ושניים וחצי ילדים) על "קפיצת מדרגה", כזו שתגרום לעליה של כמה אלפים במשכורת. שבועיים של ניג'וסים על זה ש"הזמן רץ ואתה עומד" ו"אתה יכול להספיק אפילו השנה"...

אני כנראה לא עובד טוב תחת לחץ.

עשיתי חושבים.

גיל 28, הנדסאי מכונות, (בינתיים) רווק.

אבא שלי היה כבר עם שני ילדים וחצי תואר בגיל הזה, אחי היה כבר נשוי ועם שתי בנות, אחותי היתה אחרי תואר אחד ונשואה.

ההנדסאי מכונות היה משהו קל לעשות. קל - קל, אבל לא יביא הרבה כסף.

אנחנו נכנסים עכשיו למשבר כלכלי או משהו שיגרום לקריסת המדינה בעתיד הלא-כ"כ-רחוק.

צריך ללכת ללמוד, ללמוד משהו שיביא את הכסף בצורה הקלה ביותר ובכמות הגדולה יותר.

שלושה שבועות אחרי ההגנה על הפרוייקט של ההנדסאי מכונות - התחיל סמסטר א'.

שלושה שבועות ויומיים אחרי ההגנה על הפרוייקט של ההנדסאי מכונות - נרשמתי ללימודים.

תואר ראשון, הנדסת תוכנה, לימודי ערב.

סמסטר א' נגמר, שבוע אח"כ התחיל סמסטר ב', הלימודים לא עושים איתי חסד.

אני צריך לעשות חושבים אם אני ממשיך לשנה הבאה גם...

אבל קודם, לישון.

למה לקרוא ספרים בארץ אם אפשר פשוט לשמוע חדשות...:

לפני שנתיים נרצחה ענת פלינר, תיק הרצח נשאר פתוח עד לפני חצי שנה

היא היתה בבית עם הילדים, הכינה ארוחת ערב לכל המשפחה כשנשמע הצלצול בדלת.

בשעה כזו, מי זה כבר יכול להיות?

"שכן"

זה מה שהוא אמר.

טוב, אם זה שכן אז בסדר... אבל כנראה שלא.

ילד עמד בכניסה, ילד. יכול להיות בבי"ס של הילדים שלה.

בשעה כזו, מחוץ לבית, לבד? מה כבר יכול להיות לא בסדר? אולי שכח את המפתחות וננעל מחוץ לבית, צריך להתקשר להורים שלו?

"תביאי כסף"

זה כל מה שהוא אמר לה, אבל הוא רק ילד, מה הוא רועד כ"כ?

"תביאי כסף"

עכשיו גם רואים את הסכין ביד שלו.

סכין?!

התחילה לחפש בארנק שלה, רק שלא יעשה משהו ששניהם יצטערו עליו אח"כ, האוכל תיכף מוכן...

אבל ענת לא היתה מהירה מספיק לשלוף את הארנק.

הילד דקר אותה וברח.

הילדים שמעו את אמא צועקת משהו בכניסה לבית, הספיקו לראות אותה עושה שני צעדים ומתמוטטת על הרצפה עם שלולית של דם שמתפרשת מתחתיה.

טלפון לאבא, טלפון למד"א, טלפון לשכנים...

שני ילדים יושבים ליד אמא שלהם, מלטפים אותה בפניה כדי להרגיע אותה מהסבל שהתפתח בבטנה, מלטפים אותה כדי שתירגע ולא תבכה.

שני ילדים שבקושי יודעים לקרוא בלי ניקוד, יושבים ליד אמא שלהם ומחכים לאבא, מד"א והשכנים שיבואו לעזור.

אמא דווקא שומרת על הניקיון, אז למה כל הלכלוך הזה פה?

אבא מגיע, מרים את שני הילדים ומחבק אותם חזק בזמן שכמה אנשים במדים מרימים את אמא לאמבולנס.

"זה היה בחור צעיר" זה כל מה שהיא אמרה לפרמדיקים.

הילדים לא ראו את אמא שלהם מאז.

נמצאה סכין במרחק שני רחובות משם, סימנים של דם תואמים לדם של ענת.

טביעות אצבע שלא קופצות בשום מחשב באיזור, בארץ, בעולם.

התיק נסגר מחוסר ראיות, המשטרה נשארה חסרת אונים, הילדים נשארו בלי אמא והבעל, הבעל נשאר עם העבודה הרגילה שלו, הטיפול בילדים ובבית, העצבים על מי שעשה את זה ועל המשטרה שלא עשתה כלום, למרות חוסר הברירה.

שנתיים אח"כ, קפצה קריאה בתחנת המשטרה האזורית על גניבת קטנוע והתפרעות של צעירים.

ניידת עוצרת בחור צעיר שמשתולל על טוסטוס בלי קסדה, בדיקה קצרה מראה שהטוסטוס גנוב.

"יאללה, חביבי, לתחנה"

פתיחת תיק לעבריין צעיר, נוהל שגרתי שכל שוטר מכיר במקרים כאלה.

לפי השם - טביעות האצבעות של הבחור הצעיר לא רשומות במערכת.

"בוא פה, אין לי כל היום" בטח עוד שוטר שמתלונן על המשכורת הנמוכה ועל השעות המטורפות שהוא צריך לשרוף כדי להרגיש שהוא לא חסר תועלת לגמרי.

הבחור הצעיר עוד לא סיים לנקות את הדיו מהידיים בזמן שהכניסו את הנתונים למחשב.

כל מיני נורות, אזהרות, צפצופים וקריאות התחילו לרוץ בין המחשבים.

המחשב של הנתונים הכלליים נזכר במשהו שהמחשב מהארכיון מחזיק באחת המגירות.

"כדאי שזה יהיה מעניין, אחרת כשאני מגיע בבוקר למשרד אני מפטר מישהו"

"מצאנו אותו"

"לא ידעתי שאיבדנו, מצאנו את מי?"

"הרוצח של ענת פלינר מלפני שנתיים"

19 דקות מאוחר יותר, מפקד התחנה כבר עמד בכניסה עם המדים הכי מגוהצים שלו והמבט הכי קשוח, תוהה איך לעזאזל מישהו הצליח להתחמק במשך שנתיים??

14 שניות לקח לו להבין שבמרכז ההמולה והדיבורים בתחנה יושב רק בחור צעיר, ילד, וכך הוא "הצליח להתחמק" מהמשטרה בשנתיים האחרונות.

התיק נפתח מחדש

מצאו לו זוג עו"דים שכנראה יודעים מה הם עושים.

בחקירה הראשונית הבחור הצעיר הודה שהוא "השתעמם", לקח סכין מהאוסף של אבא שלו, תפס זוג כפפות ויצא לטיול בשכונה.

אפילו לא תכנן את הכל מראש, הוא עשה "אן דן דינו" על הבתים מסביב, משפחת פלינר נפלה בגורל.

בשנתיים האחרונות הוא הלך לחוג אגרוף תאילנדי, היה יוצא לריצות, התכונן ליום שיתפסו אותו, בטח תכנן לרוץ ולרוץ עד שיסגרו עליו וללכת מכות בסגנון תאילנדי כדי לחלץ את עצמו מהסגירה הזו.

שבוע שעבר עו"הד שלו טענו ש"הבחור מפגר" (כאילו זה לא היה ברור עד עכשיו)

"לא יודע לקשור את השרוכים בנעליים שלו, לא יכול לכפתר חולצה לבד"...

והתחיל לחבוש כיפה.

זה כבר שימוש לרעה בשם השם.

פושעים, רוצחים בשוגג, נהגים דורסים בשיטת "פגע וברח" (עם 4,275 עבירות קודמות), מגיעים לבית המשפט עם כיפה.

נסיון (והצלחה) לתמרן את הציבור (ואת השופטים) שאחרי הארוע האחרון הם קיבלו "הארה" והחליטו לחזור בתשובה כדי לכפר על כל מה שהיה.

מפגר או לא, בסביבה של איפה שהבחור גר, אני לא חושב שיש לו בארון רק חולצות בלי כפתורים...

אם הבחור הצעיר מפגר, איך הוא יצא לריצות כל יום בשנתיים האחרונות? עם קרוקס?

אלא אם ההורים שלו עזרו לו לכפתר את החולצות לפני כל יציאה ושרכו לו את השרוכים לפני כל יציאה לריצה - אז סבבה לגמרי, אני לגמרי מאמין לו.

איפה להתחיל...

ברוסיה, שם לא דופקים חשבון. אבל אם מנסים לדפוק אותם - הם יודעים לדפוק יופי.

פעם אחת צ'צ'ניה ניסו עליהם איזה תרגיל בשיטת מצליח, רוסיה נכנסה בהם כ"כ חזק שאנשים התביישו לקרוא לעצמם "מורדים" בצ'צ'ניה.

ופה?

איזה שם זה עושה לנו אם כל פעם שמפציצים אותנו אנחנו לא עושים כלום?

איזו עוד מדינה בעולם משלמת, מתדלקת, מאכילה ומחמשת קבוצה של אנשים שמשתמשים בכל המשאבים שהם מקבלים (וכמה ממקומות שונים) - בחזרה עלינו....?

פינינו את עזה, בתנאי שיפסיקו לירות.

אחרי שחגגו על הבתים ועל ההריסות - הגיעו יותר צפונה והמשיכו להפציץ יותר לעומק ישראל.

חטפו את גלעד.

משחררים כ"כ הרבה אסירים וגופות שלהם בתנאי שיחזירו אותו בחיים.

והם ממשיכים לירות עלינו, לירוק לנו בפנים ולבכות שאנחנו "מתאכזרים" אליהם.

לקראת הבחירות - נכנסנו בהם.

לרגע היה נראה שזה הולך לעבוד כמו שצריך (או כמו ברוסיה), אבל אז הגיעו הצעקות.

צעקות מהשמאל, צעקות ממדינות ערב, צעקות מאמנסטי, צעקות מהאו"ם.

ארה"ב שמרה על השקט, אולי בגלל שזו היתה סוף התקופה של בוש.

מצרים גיבתה אותנו, כי הם הבינו כמה חרא אכלנו מהם עם המעברים והמנהרות.

עד שהתחילו לצעוק יותר חזק.

אז נרגענו.

אמרנו שנפסיק בתנאי להפסקת אש מוחלטת.

אמרו "בסדר"...

אז אמרו...

ו...?

היום לא היו לימודים באשקלון.

הם ממשיכים לירוק לנו בפרצוף מול כל העולם, לפרסם לכולם תמונות מהתאונות עבודה שלהם ומההפגזות של צה"ל שמגיבים לקטיושות ולגראדים שלהם.

וכל העולם רואה אותנו אשמים

במקום להגדיר שטח צבאי סגור את כל עזה, להחשיך את המקום למשך חודשיים ולפתוח אח"כ את מעבר יד מרדכי רק כדי לראות ריצוף שיש מבריק ושטוח מיד מרדכי עד רפיח... אנחנו ממשיכים לבכות על הגראדים ומגיבים בזמן כדי להראות לכל העולם שאנחנו אשמים (ולא משנה במה)