בארץ הדברים האחרונים

וכעת, כשירד עליי המסך, מחיאות הכפיים ותשואות הקהל ישמעו למרחוק, חיוכי הרחב שהוכן במיוחד לאירוע המלאכותי ימחק ואתחיל להחיות את אשר זנחתי.

ועכשיו כשלא נותר דבר מלבדי, אצא לטיול נפשי קצר ואבין כי ריציתי את כולם פרט לעצמי. עשיתי את הדברים הנכונים, השלמתי את המילים החסרות, שאפתי את שאיפותיי הראויות וצרחתי מבפנים.

כל מה שאבד יצא החוצה אך לא במילים. לא יודעת מתיי הייתה הפעם האחרונה בה הרגשתי אותי, בה לחשתי את האמת שלי לעולם.

נקברתי תחת עולם המבטים הננעצים אליי ורגליים דורסניות האורבות לי בכל צעד בכדיי להפילני תחתן,

גוועתי עם כל קול הבעת רציונל אידיאלי, שאם לא נעשה נחשבת ככישלון,

כרעתי ברך תחת עול המסע של החיים אותם ציפו ממני להשיג

נסוגתי לאחור עם כל רפש שחשב כי יש בידו הכוח להשפיל כביקורת בונה ולא שש מלהשתמש.

נולדתי לעולם אכזרי, קר ואפל. עולם חף מאינדיבידואליזם וצר מלהכיל את כל שיש בי לתת.

נדונתי לרצות בו מאסר עולם מבלי היכולת לערער.

כל שנותר זה לנסות להפיק בו את המרב, המיטב..

כוח הביקורתיות השפיע עליי, עד שכבר הפכתי כזאת, מוצאת עצמי בוחנת כל דבר רע בי, לא נעצרת ביופי זה לא חשוב כאן, החסר הוא שנצבע במרקר צהוב המהדהד לכל עבר עד כדי חורמה.

 לא אוכלת, לא חושבת, לא מסתכלת, לא חולמת, לא נרדמת. 

חיזיון תעתועים מהטל בי, שומעת בתוכי את הקולות המתעצמים שמתעקשים לשבור, להפיל תחתיי את עמודי היסודות עליהם נשענתי, תמות נפשי עם פלישתים, חושבת ברגע של תשישות. אך מפחדת להישמע בקולי.

צריך להירגע, לא להיכנע, לנסות בכל זאת להישאר ערה, אולי זה ישתלם.

עושה סיור אחרון אחרי מה שנשאר מאותה נשמה, מביטה סביב, ורואה כי בפנים לא קיים הרבה וגם מה שכן רעוע הוא או פג תוקף, כמה כתוביות ריקניות, תסריטים של אנשים מעוותים המכתיבים כיצד העולם נראה, ואני בדמות הגיבורה בסרט הזר, הזנוח, המבולבל ודל התקציב שמנסה להישאר נורמאלית/שפויה או איך שזה לא נקרא ...