בארץ הדברים האחרונים

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי,  אני מושיטה את ידי למי? למי? למי?

לאויר, שמנסה להתמלא בו, אך מצליח רק לחנוק,

לאש לה יחלתי כל כך, שתכלה אותי והיא בשלה גורמת רק לכוויות

צורחת, אך במקום קול יוצאות דמעות, אולי מרוב כמויות הנוזלים ששתיתי כדיי לטשטש באמצעותם את הריקנות שבתוכי.

מביטה שוב מסביבי, מבולבלת, כואבת, נואשת, ורואה כי הידיים שחשבתי כי מושטות הן אליי, לא להצילני רוצות, מנופפות הן בתנועות ניצחון ושרות "יש לנו עוד גולם במעגל".

 ולי נראה היה, שמשחקת עמודו עם עצמי...